אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם (דסי רבינוביץ ז"ל)
מטרת החינוך
החינוך הוא משימה המוטלת על כל הורה ועל מערכת החינוך. תפקיד המחנך הוא להקנות ידע, לחנך למידות טובות, יושר והגינות, למורשת אבות, ולאמת. "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מקום ראשון בחינוך הישראלי צריך להיות תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות שאין מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים, ולא לעשותו טוב וישר. הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה שנייה של צדדי החינוך, ולא עצם מטרתו" (הראי"ה קוק).
לילדים יש עולם משלהם ואצלם הדמיון והמציאות מתחברים לכן יש להתחבר לנפש הילד. הכרת הילד זה תנאי חובה להצלחה בחינוכו כי ילד הוא עולם שלם, ואם הוא גודל ללא יחס הוא חש בודד ומאוים מעצם נוכחות העולם הגדול כלפי עצמו. על המחנך לשפוך על התלמיד דליים של אהבת נפש ואכפתיות אמיתית אם הוא רוצה להשפיע עליו. "המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד מוכרח להרכין עצמו אל התלמיד ולחדור לקטנותו עד שיגיע לניצוץ נשמתו הגנוזה ולהוציאה ולהצמיחה" (האדמו"ר קלונימוס מפיאסצנה הי"ד, מתוך הספר חובת התלמידים).
"הצלחת החינוך תלויה בהבנת נפש הילד כי לכל ילד יש נפש מיוחדת, והמחנך צריך להיות בעל נפש כדי להבין את נפש החניך. במיוחד במקרים שאין לילד נפש יציבה ונתון תחת שינויי מצבי רוח, צריך המחנך להכיר את נפשו ואת מצב רוחו, כי אז מרגיש הילד בתת הכרתו שהמורה מבין אותו ועל ידי זה אוהב אותו ונותן בו אמון. יהודי כשר שנשמתו חוצבה מתחת כסא הכבוד, אשר גם אם קליפה קשה מקיפתו, על המחנך למצוא את הדרך אייך לחדור לפנימיות נפשו, כשם שמלטשים יהלום. לפעמים יש יהלום שקשה למצוא את הזווית המתאימה ללטשו אך אם יד אומן מטפלת בו הוא מצליח למצוא את הנקודה המבוקשת ומתחיל ללטשו עד שיוציא מתחת ידו יהלום לתפארת. הרבה פעמים אנו רואים שדווקא מהילדים הבעייתיים צמחו גדולי ישראל כי למעשה הבעייתיות שלהם נבעה בגלל גדולתם המיוחדת" (האדמו"ר מסלונים).
האדם משול לעץ, התלמיד הוא הצמח, והמחנך הוא הגנן. "אם נותנים לילד לצמוח מבלי לבנות אותו אז יוצא פרא אדם, ואם בונים את הילד מבלי להתייחס אל כוח הצמיחה שבו אז עושים אותו רובוט. הצירוף של כוח הצמיחה ומעשה הבניין זהו החינוך" (הרב שלמה וולבה). "גננים הם (המורים) בגן ד' ואף אם יראו בהם נערים שלפי הכרתם מרי נפש הם ומידות רעות להם, ידעו שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם" (האדמו"ר קלונימוס מפיאסצנה הי"ד). "התינוק, כאשר יחונך כראוי, בייחוד התינוק העברי, כמה קדושה ותום, טהרה ומידות נעלות, נמצא בנפש הנקייה והאהובה הילדותית אשר בקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים עדיין לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה. החינוך מוכרח להיות חינוך מלא אור אלוקי שיהיה מעולף בחינוך לימודי של תורה, באמונה עמוקה שבה אור ד' גנוז המסב אהבה לקיום המצוות, ולחיים שע"פ דרך ד'" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק). התורה דורשת מהמחנך "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב,ו), שאם החינוך תואם את דרכו הפנימית אז הוא נכס נצחי. אך כיצד נדע מהי דרכו של הנער? רק אם נשאר בך ניצוץ מהנער שהיית פעם בעצמך אז תוכל להבין את נפשו של הנער.
תפקיד המוסד החינוכי
"תפקידו של המוסד החינוכי אינו רק לקצור תהילות על תלמידים טובים. מוסד חינוכי חייב לקבל גם תלמיד חלש, לעודד אותו, לעזור לו בפיתוח כשרונותיו, מידת רצונו ויכולתו, ולהביאו לביטחון עצמי שגם אם פעם ייכשל אז ינסה שנית עד שבסופו של דבר יצליח" (הרב משה צבי נריה). "מובן שאי אפשר שמוסד יקבל את כל הילדים וישמש בור ניקוז אלא כל מוסד יקבל את כולם בכל מקום. הרי אי אפשר להבטיח שמהטובים יצא טוב ואולי דווקא מהנכשלים יצמח פרח נפלא, מי יודע כמה רמבמ"ים ואינשטנים כבר זרקנו מבתי הספר ולא קיבלנו?" (הרב שלמה אבינר). ילד הוא כמו גחל במנגל ואם עושים הרבה רוח אפשר לעורר אותו לאש גדולה, אפשר להפוך את הילד לאדם גדול. סוד ההצלחה בחינוך הוא אינו מיון בין טובים לגרועים אלא חינוך באהבה ובסבלנות כשם שבהלכה האיסורים מבטלים זה את זה (זבחים פא,א), אז כך גם בחינוך.
ההבדל בין חינוך לאילוף
חינוך אמיתי אינו כפייה כי בחינוך לא מספיק שהילד רק יעשה מה שמחנכים אותו אלא חשוב גם שהוא ירצה בכך, חינוך כזה יכול לאפשר צמיחה ופריחה. יש הנוטים לראות במשמעת מוחלטת, בצייתנות, את פסגת ההצלחה של המורה או ההורה בחינוך אך צייתנות כזו שהושגה באמצעות הפחדה ועונשים אינה מוגדרת בשם חינוך אלא אילוף. אותו מורה או הורה ממלא תפקיד של שוטר אך לאחר שיגדל הילד הוא יתנהג הפוך. "לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא כי לא יועיל בזה בלבד, כי לבסוף יראה את רבו כמתנגדו ועריץ זר עליו. העיקר הוא להכניס בלבו דעה זו שידע שהנער בעצמו הוא עיקר המחנך עצמו לעץ החיים" (האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד). חינוך פירושו גם להתמודד עם הסתירה והמרדנות שבילדות ולא להתעלם ממנה שהרי "מרד הנעורים הוא דם רותח רווי רגש ושירה עליזה, ועומק רוח של רשפי קודש" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).
הנער צריך לבחור את דרכו מתוך בחירה חופשית "מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו איננו סובל הריסות רוחניות אך אין לו גם בניינים עצמיים, הוא חוסה בתוך צילם של בניינים טבעיים כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם, אך נשמת האדם לא תוכל לחסות אלא בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני" (הראי"ה קוק). החירות היא אוצר יקר וצריך לחנך את הילד לאחריות כי חירות בלי אחריות היא הפקרות. אם תינתן הבחירה לילדים בין מבחר גדול של מסלולי לימוד בביה"ס אז כל תלמיד יוכל ללמוד מתוך משמעת של הבנה, חירות, אהבה ושמחה, ולהביא תועלת לעצמו ולחבר'ה כולה.
כאשר המורה או המנהל מעניש את התלמיד מספר פעמים זה יוצר משחק של חתול ועכבר, וכן מרד מצד הילד שמתנכלים לו. לפיכך חובתו של המחנך לעזור לתלמיד למשול בעצמו כי חושך מגרשים באור ולא במקל. יש לזכור "אין ילדים רעים אלא יש ילדים שרע להם" (דסי רבינוביץ ז"ל), ילד זקוק לאהבה, יד מלטפת, חיבוק, מילה מעודדת, מבט ישיר. "כל נפש של ילד מישראל היא אוצר קדושה" (האדמו"ר מפיסצ'נה הי"ד). "כמה רעות נולדות כשמרבים להפריז בענישה יתירה, הן משום שהעונש חדל מלהרתיע והן מצד שמוליד בו את מידת האכזריות, כי בעיניו מצטייר שהוריו או מוריו עושים זאת רק משום עליונותם ומנצלים את חוסר האונים שלו להתגונן מפניהם" (האדמו"ר מסלונים).
"דורנו הוא דור נפלא שכולו תימהון, קשה למצוא לו דוגמה בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא, הוא כולו זכאי וכולו חייב. הדור הזה שובב, פראי, אך גם נעלה ונישא. בכוח יש לו רב, דור כזה היוצא להורג בעוז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לא יוכל להיות שפל, רוחו הוא נשגב גדול ואדיר. דור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לשמוע דברים גדולים כי הדברים הנמוכים אף על פי שהם מלאי אמת וצדק הם לא יספיקו לו, לא ימצא בהם מנוח, על כן פנה לו אל הזלזול ואל השלילה. הוא לא יוכל לשוב (בתשובה) מיראה, אך מאוד מוכשר לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה. דווקא זה הדור הנראה כ"כ ריק ופורק עול, הוא מוכשר לאור תשובת אמת" (הראי"ה קוק, מאמר הדור).
שחיקה נפשית בביה"ס
המדד העיקרי בחבר'ה התחרותית שלנו הוא מדד ההצלחה ולא המאמץ והרצון של הילד. התורה קובעת "לפום צערא אגרא", כלומר שהשכר נקבע על פי המאמץ וההשתדלות. תלמיד קשה הבנה צפוי לקבל ציון נמוך גם אם ישקיע מאמצים מרובים לקראת המבחן, אך מנגד תלמיד מוכשר יקבל ציון גבוה ללא כל מאמץ גם אם יזלזל בהתכוננות לבחינה ושלא לדבר על העתקה. ציונים אינם משקפים את ההשתדלות האנושית אלא את התכונות המולדות, ושיטת הציון מסלפת את היחס הנכון אל התלמיד.
כלל ראשון כלפי התלמיד: יהי כבוד תלמידך חביב עלייך כשלך (מסכת אבות). לכן "חתימת ההורים על המבחן בשל ציון נמוך או הזמנת הורים לבית ספר או להעיף תלמיד מבית ספר היא מביישת ומכאיבה. אם מחנך או מנהל עושה זאת אז הוא בעצם מכריז בזה שהוא לא מסוגל לחנך והוא נכשל במילוי תפקידו וראוי לו לזרוק את עצמו החוצה ממערכת החינוך. תלמיד שנכשל לא זקוק לעונש אלא זקוק לחיזוק על ידי לימוד ושינון בתחום שבו נכשל. למשל, אם תלמיד פגע בחברו אז הוא יצטרך ללמוד פרק בהלכות ואהבת לרעך כמוך ולכתוב את הפרק הזה, וכך בכל תחום" (דוד בן יוסף).
הבעיה בחינוך היא לא רק פנימית אלא גם חיצונית. מחוץ לבית ספר יש סורגים, ובתוך הבית ספר יש מסדרון ארוך עם תאים מסוגרים שמזכירים יותר בית סוהר מאשר מקום חופשי ששם אמור התלמיד לפרוח ולצמוח. בתוך בית ספר יש מורים ומנהל שתפקידם העצוב הוא לשלול מאתנו את החופש הטבעי ואת שמחת החיים. במערכת זו מצטברת כל התנאים לשחיקה נפשית. גם מבחני הבגרות הם שחיקה נפשית כי אפשר לגמור בגרות ריאלית בשנה אחת. בסוף שתיים עשרה שנות לימוד יצאו חבורת פצועי בגרות. "נייסד בית ספר שבו לא ילמדו החניכים אותיות מתות על גבי נייר מת. הם ילמדו את דרך החיים, מה צריך לעשות כדי שהחיים יקבלו את מלוא המשמעות של חיי רוח" (יאנוש קורצ'אק). "אנו צריכים ביה"ס חדש, לא ביה"ס שהמורים יודעים אייך ללמד אלא ביה"ס שבו המורים מאמינים בתלמידים שלהם, הנוער צריך מישהו שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך).
גלולת הקסם למערכת החינוך
מערכת החינוך החילונית בישראל היא כישלון, רפסודה שמתפרקת הנגרפת עם כל זרם ואין יודע מתי ואייך היא תיעצר, וזה מפני שתפקידם של המורים שם זה העברת מידע ולא חינוך. "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, משקים את הצמאים חומץ ומפטמים את המוחות במה שהוא חוץ להם, והאני הולך ומשתכח. הדור הצעיר הם מעולפי צמא (של רוחניות), משען מים (אין מים אלא תורה) חסר להם להחיות את הרגש והדעה. הרוח הצעיר תובע את ארצו, שפתו, חירותו, כבודו, ספרותו כוחו ורכושו, רגשותיו נזרמים על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש. כל הנשמות הנראות כטבועות במעמקי תהום גלי ים זועף, כולן שוחים וזורמים, צועקים ממעמקי ים לגיבורי כוח צדיקי עולם, לבוא לזרוק להם עיגולי הצלה, חבל לאחוז. אם אנו רואים פרצות בענפים הרינו חייבים לבדוק את השורשים. עיקר ההשתדלות צריכה להיות בהטבת מצב הבריאות של השורשים, ואי אפשר לחזק כי אם על ידי שנבוא לבצר את הבהירות של הקשר הרוחני הטבעי המקשר את האדם לאלוקים חיים ולהרטיב מתוך מקור הנחל את כל אוצרות החיים המיוחדים לישראל. יסוד האומה ביחס עתידה תלוי בחינוך. התיקון בחינוך הוא תיקון בכל. החינוך צריך שיהיה מתאים עם טבע האומה ואמיתת תכונתה כי כל קלקול והריסה, כל עיוות וטעות הוא רקב כללי. כל זמן שיהיו ענייני החינוך מסורים בידי מורים כופרים, אשר אין אלוקים כל מזימותם, אפסה לנו תקוות התיקון של הדור הנולד. יש לקחת את החינוך בידיים של תמימי דרך, הולכי בתורת ד'. צריך לפתח בילד רגשי קודש שתומת הילדות תועיל להקליטם בלבבו. המחשבה האמונית, אור הרעיון של הגודל האלוהי, הוודאות האלוקית, התום והיושר במעמקיהם, כל אלה הם סגולות שרק הבל פה שאין בו חטא כולל את תמציתם בטהרה" (הראי"ה קוק).
"דור חדש אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות אלא בוחן ובודק, נאחז במסורת קיימת, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן ומחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש כל הדור מחדש" (ברל כצנלסון).
אם לב המחנך החילוני מלא סתירות וקרעים נפשיים, אז אייך נפש הילד תישאר בריאה? אנו מלמדים את הילדים מתימטיקה כדי שיוכלו לחשוב בצורה מאורגנת ולעשות עסקים, אנו מלמדים אותם אנגלית כדי שיוכלו להעביר את הרעיונות שלהם, אנו מלמדים אותם מדע כדי שיוכלו להבין את התכונות הפיסיקליות של העולם, כל זה טוב ונחמד אך מקצועות אלה לא ישפיעו על התנהגות מוסרית של הילד בחיי היום יום. "כשם שהורים מלמדים את ילדיהם על אור ירוק ואור אדום של מטה, כך גם יש ללמד אותם על אור אדום ואור ירוק של מעלה" (הרב שלמה קרליבך).
מערכת החינוך חייבת להפוך את לימודי הקודש לערך ולימודי החול לצורך, כי רק הנחלת מורשתנו תצמיח את הערכים ומידות טובות להם אנחנו מצפים.
המאמר מוקדש לע"נ הגננת המופלאה ציפורה פרידמן ז"ל, ולע"נ ילדת האור הנצחית דסי רבינוביץ ז"ל.