סוף סוף אנחנו לבד, חשבתי. אני והיא. כמה זמן חלמתי על הרגע הזה, המיוחד. החופשי. בלי מלווה צמוד. בלי מבוגר אחראי. בלי משגיח.
אוחז חזק בהגה. מלטף את דוושת הגז, שומע איך המנוע נוהם חזק כמו F-15 בששת הימים, רגע לפני שחורך את המסלול ופוצץ את השמיים של קהיר בבום על קולי.
הלב עובד בטורבו, האנדרנלין מציף אותי בזיעה קרה, סוף סוף זה קורה: אני נוהג. לבד. משלב לראשון, משחרר ת'קלאץ' והנה אנחנו באוויר. מד המהירות עולה. מסתכל בטבעיות ימינה לשמוע ממורה הנהיגה/הטסטר/אבא שלי איך אני נוהג וכלום. הכיסא ריק. פתאום אני מעכל את המשמעות:
הפעם, זה באמת רק אני. אף אחד לא יוכל לעצור אותי. בנסיעה הזו, אין לי את בלמי החירום של מורה הנהיגה שלי או את אבא שיזהיר אותי מראש. הידים מתהדקות מסביב להגה. הלב מגביר את הפעימות. הרגל מרפה מדוושת הגז. מרגיש שאני חייב לעצור בצד. המחשבות משתוללות. רק אתמול שמעתי סיפור על בן 18 שבנהיגה הראשונה שלו איבד את הריכוז לשבריר שניה ופגע בילדה קטנה. ראיתי אותו בחדשות, נראה שבר כלי. גם אבא שלה. 'הוא כבר לא יחזור לכביש כל כך מהר' אמר הכתב המשטרתי. איבוד ריכוז של רגע וכבר החריב כל כך הרבה משפחות. עולמות. חיים. ואני? אבדתי בחיים שלי הרבה פעמים ריכוז. תשאלו את הר"מ שלי בשעור גמרא. לפעמים אני מסוגל שיעור שלם לרחף בעולמות אחרים, כשנחה עליי הרוח (היא תמיד נחה בבוקר) אפילו שני שיעורים. אז אתם באמת רוצים להגיד לי שמעכשיו אני הולך להיות אחראי כמו הקב"ה על החרבתם של חיים בגלל שבריר של רגע שבו איבדתי ריכוז? הכינו אותי לטסט, עברתי תאוריה, אבל לא זכור לי שנתקלתי באף שאלה מהסוג:
'אתה מוכן לקבל על עצמך את האחריות הכבדה הזו? אתה באמת מוכן לחיים האמיתיים?'
החופש הגדול הגיע ואיתו ההזדמנות לתפוס פיקוד על החיים ולנווט אותם לאן שבא לכם.
בלי המעצורים והבלמים של הישיבה/אולפנה/תיכון/מחנכת/ר"מ. בלי סנקציות ועונשים. בלי גבולות.
בלי לעשות משהו רק כי אתם פוחדים לעוף מהמסגרת.
רק אתם, המכונית של החיים שלכם ועוד טרמפיסט סמוי: אלוהים.
אם תמיד שאלתם את עצמכם מאיזה חומר קורצתם, כמה אתם הולכים עם הלב או איך יראו החיים האמיתים שלכם בעוד עשר שנים החופש הגדול הוא קודם כל הזדמנות מצויינת לרכוש כרטיס פרסט קלאס למסע הפנימי לתוך האישיות שלכם.
נכון, החופש הגיע וסוף סוף אפשר לנוח, להרגע, לזרום, לנשום, להשתחרר מכל הלחץ של המבחנים והבגרויות, אבל תזכרו שחלון הזמן הזה: החופש הגדול, הוא הרבה יותר מזה.
אם כל השנה היא נשף מסכות בו חלקכם מרגישים כמו עכברי מעבדה מאולפים שחייבים לקום לתפילה שלא באמת אומרת לכם כלום ומצליחה במקרה הטוב להוציא מכם כמה צפצופי זרזיר רק בשביל לקבל את חתיכת הגבינה שלכם, החופש הוא ההזדמנות האמיתית להתחיל ולהבין סוף סוף מה זה בכלל תפילה או יותר מזה, מתי בפעם האחרונה דברתי עם ה' והרגשתי שהוא באמת הקשיב לי?
אם כל השנה אתם מתנהגים כטכנוקרטים שפועלים מכוח האינרציה ורק רוצים לתקתק כבר את השנים ולצאת עם תעודת בגרות בלי לחשוב פעם אחת על החיים שלכם ומה בעצם ההבדל ביניכם לבין נערים אחרים במקום אחר בעולם שגם כן לומדים את פיתגרוס אז החופש הגדול הוא הזמן המושלם בשביל להשיג את המפתח שיפתח לכם את כל התיבות האבודות שבמשך כל השנה התאבקו באבק ההרגל.
החופש הוא זמן של החלטות ונקודות בחירה כלליות וגדולות שקרוב לוודאי ישנו את כל החיים שלכם:
נמאס לכם מלימוד גמרא רק בשביל הציון? עכשיו יש לכם הזדמנות להיכנס לישיבה גבוהה ולראות איך לומדים באמת?
מרגישה שהנשמה שלך צמאה להרבה יותר ממה שיש ללימודי מחשבת ישראל להציע לך?
לכי לשיעור במדרשה ותצטיידי בפנסים לנסיעה באורות גבוהים.
רק מה, כמו חול בידיים, ככה יש לחופש הגדול נטייה כזו לברוח לנו בין האצבעות.
לפני שתספיקו בכלל לעכל שהוא הגיע, כבר תהיו עמוק בתוכו.
טחנו לכם ת'מוח עם אסטרטגיות לחופש? חפרו לכם לדעת על איך לעבור אותו בשלום?
סבבה. עזבו אתכם מהכול. רק נסו לראות אם תוכלו לקחת לפרגן לעצמכם לא יותר 5 דקות בסוף היום לראות מה עשיתם ואם זה גדול עליכם, נסו לכל הפחות לארגן לכם פעם בשבוע כמה דקות של שפיות שאחריהם תוכלו לענות לעצמכם:
אז איך הולכת עד עכשיו נסיעת המבחן של החיים שלנו?
האם איבדנו את הריכוז לכמה רגעים והחרבנו עולמות או שדווקא הצלחנו ליהנות מהנוף ולהגיע למקומות מדהימים בחיים, שאף פעם עוד לא יצא לנו להיות?
קבלתם דלקן לחודשיים, נסו בעזרת הGPS של הלב שלכם לבחור מראש את נקודת היעד ולא לשרוף סתם דלק שיזהם לכם את האוויר
ואל תשכחו כמובן להסתכל במראות לכל הכיוונים.
בעיקר בזו הפנימית. היא כבר תגיד לכם אם אתם בכלל נוסעים על הכביש הנכון.
הכותב הינו חבר ב“חברים מקשיבים“. המאמר המלא יתפרסם השבת בעלון של ”צהר“. לתגובות: avinoam811@gmail.com