אני חילוני?
אחת התופעות המעניינות שרואים ברוב הישיבות התיכוניות, היא הפער בין המחנכים לתלמידים. בכמה מקומות זו תופעה קיצונית ממש: הצוות כולו לבוש שחורים, ואילו התלמידים – בלי יוצא מן הכלל – כולם עם ג'ינס, נעלי ספורט וחולצות טריקו.
יש מקומות שבהם ממדי התופעה הם לא קיצוניים כל-כך, אבל גם שם רואים את הפער בבירור. הדמות הקלאסית של ר"מ מחייבת זקן, למשל, אבל תלמיד מזוקן זה נדיר למצוא. משקפיים אופנתיות לא תראו על עיניהם של רוב הר"מים, שתלמידיהם דוקא קשובים לצו האופנה. גם סנדלי שורש או נעלי הרים, מפסיקים, כנראה, להיות נוחים אחרי גיל שלושים.
ההופעה החיצונית היא רק פרט קטן. בהרבה דברים אחרים אנחנו דומים יותר לאנשים מהרחוב מאשר לרבנים. לרובנו יש טלויזיה בבית, אנחנו יוצאים לבלות, מתאמנים בקראטה, הולכים לסרטים ומנגנים בגיטרה. באופן כללי, אם מעמידים את אורח החיים החילוני בקצה אחד, ואת החרדי בקצה שני – רובנו נהיה קרובים יותר לחילוני.
אנחנו גם חושבים כמו חילונים. לרובנו יש הנחת-יסוד ברורה, שצה"ל הוא זה שמגן על המדינה ולא לימוד התורה, למרות שבגמרא כתוב בפירוש להיפך. אם היינו מאמינים באמת שעל כל מצוה מקבלים מיליון דולר בבנק – היינו רודפים אחריהן קצת יותר.
כשאנחנו הולכים ברחוב ורואים בחור שרירי, שזוף, עם תסרוקת קוצים מחומצנת הולך מחובק עם בחורה, לא כולנו מרגישים כלפיו סלידה ורחמים – כפי שאומרים לנו שראוי להרגיש. בדרך-כלל אלה רגשות של הזדהות, משיכה – ולפעמים אפילו קנאה. נניח שבחור עם שיער ארוך מתולתל עולה לאוטובוס, משקפיים אופנתיות, שרוואל, ועל הגב תיק של גיטרה. הוא נגן בלהקה. זה כל החיים שלו. חלק מאיתנו מרגיש עמוק בלב ש"הייתי מת להיות כמוהו".
אני בן-אדם
מי לא שמע את המשפט: "החילוניות היא ריקנות. חיים חילוניים הם חסרי תוכן". משפט כזה, שנאמר בצורות שונות על-ידי הרבה מחנכים, הוא ביטוי לפחדנות. המחנך מתעלם מהרגשות שמתעוררים בי כשאני רואה אנשים כאלו, ומנסה לטאטא אותם מתחת לשטיח עם סיסמאות אידיאולוגיות.
- "אתה חושב שאיכפת לי, הרב, שאין לו אידיאולוגיה? הוא חתיך, אתה לא מבין? הוא עושה חיים, הוא מסתובב עם בחורות ולא נקבר מתחת לערמות של ספרים. גם אני רוצה להיות כזה".
אבל הרב שלי אף פעם לא הלך למשחק כדורגל. הוא מעולם לא היה בדיסקוטק ולא טייל בהודו. יותר מזה, הוא גם לא רוצה את הדברים האלה. הוא רוצה רק ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות. איך זה שהוא לא נמשך לבחורות? מה, הוא לא בנאדם? אף פעם לא קשה לו לקום בבוקר? הוא לא היה רוצה, עמוק בפנים, לטייל בעולם, לראות נופים, לחוות חוויות, לעשות חיים משוגעים?
דור המחנכים מציב לנו גם מודלים לחיקוי. כמו שאחרים מחקים שחקני כדורגל, זמרים או כוכבי קולנוע, ככה מצפים מאיתנו לחקות רבנים. אבל איך אפשר לחקות אנשים שכל מה שמספרים לך עליהם זה שהם למדו 18 שעות ביממה? התיאורים שלהם הם בכלל לא אנושיים, אז איך אפשר להזדהות אתם? למישהו סיפרו פעם על רב גדול שרצה לנגן בגיטרה? לפי הסיפורים, גדולי ישראל מעולם לא התלבטו אם הם רוצים בכלל להיות דתיים. להם תמיד היה ברור שכל מה שצריך לעשות זה ללמוד תורה ולקיים מצוות.
אנחנו לא מלאכים. לנו יש התלבטויות, וכן, יש לנו משיכה גם לדברים שלא כתובים בכתב רש"י. אחת הדוגמאות היפות לזה, הוא המשפט מהשיר המפורסם: "שקר החן, הבל היופי... ואיך לשקר הזה יש רגלים". בחור שמחפש בחורה למטרת נישואין, יגש לרב שלו כדי לקבל עצות, ובטוח שהרב ידאג להזכיר לו ש"שקר החן והבל היופי" – היופי החיצוני הוא לא העיקר. מה שהרב עלול לשכוח, זה שלשקר הזה יש גם פנים יפות, ריח טוב וחיוך מקסים.
הבעיה היא, שהבחור לא שוכח. אנחנו לא שוכחים – ולא מסוגלים לשכוח, שיש כל מיני דברים בעולם שפשוט מעניינים אותנו. ספורט, טיולים, מוזיקה, סיגריות, סרטים, בנות – זה מעניין, זה מסקרן וזה מושך. משהו בתוכי רוצה נורא להיות "כמוהם", כמו האנשים שעושים, רואים וחווים דברים שלפעמים הם ממש אסורים, ולפעמים סתם לא מוצאים חן בעיני הר"מ שלי. במילים אחרות – אני בן-אדם.
אני דתי
הקו החינוכי בהרבה מקומות דוגל בהתעלמות; "מה פתאום אתה שומע מוזיקה לועזית?", "אתה רוצה להגיד לי שיש לך חברה?", "איך זה שבחור דתי הולך לסרט?". כאילו אין שום סיבה בעולם לרצות דברים כאלה, כאילו אנחנו עשויים מחומר אחר – אלה דברים "של חילונים", אתה דתי, זה לא צריך לעניין אותך.
"דתי" ו"חילוני" הם לא שני זנים של יצורים הולכי-על-שתים. שניהם עשויים מאותם חומרים, לשניהם עוברות מחשבות בראש, לשניהם יש יצרים ולשניהם יש פגמים באישיות. ההבדל בין "דתי" ו"חילוני" הוא לא במי שאתה, אלא באיך שאתה מתייחס לזה.
בן-אדם הוא יצור מורכב, וזו עובדה. מי שלא מתעניין בשום דבר בעולם מעבר לפולחן דתי – כנראה שהוא לא בן-אדם. הקנאה שעולה בנו לפעמים כשאנחנו רואים חיים לא דתיים, בסך-הכל מוכיחה לנו שאנחנו בני אדם. אלה נתוני הפתיחה שלנו. מכאן מתחילה שאלה חדשה: איך אנחנו רוצים להתמודד עם זה? איזה סוג של חיים אנחנו רוצים לחיות?
ההבדל בין חיים דתיים לחיים שאינם כאלה, הוא לא במה אדם מרגיש כשהוא רואה בחורה. כולם מרגישים אותו דבר. ההבדל הוא, אם בוחרים להמשיך להסתכל, להתמכר להרגשה, או שמחליטים לשלוט, לרסן ולנתב את הדחף.
הקנאה כלפי אותו בחור ברחוב, נובעת מחוסר הזדהות עם עצמי. מי שאיננו שלם עם העובדה שהוא דתי, מי שלא בחר בחיים כאלה מרצונו החופשי, תמיד יקנא באחרים. בעצם, עמוק בלב, הוא היה רוצה להיות בדיוק כמוהם, רק שכל מיני סיבות חיצוניות (פחדנות, לחץ חברתי, חשש מההורים) מונעות ממנו להתנהג בחוץ כמו שהוא באמת רוצה.
לעומת-זאת, מי שהוא באמת דתי, לא מקנא באף אחד. הוא מכיר בעובדה שהנפש שלו בנויה כמו של כל בחור ברחוב. גם הוא היה רוצה לעשות דברים דומים – כל אחד לפי נטיותיו ואופיו. ההבדל היחיד הוא, שהוא מנסה ללכת לפי הנחיות מוגדרות ולא לפי דחפים של רגע.