גופי הוא ברשותי: איך מלמדים ילדים להיזהר מפוגעים מינית

איך מתגברים על המבוכה, איך מתגברים על עכבות מהעבר שלנו כהורים ואיך מסבירים לילד למי מותר ולמי אסור לגעת בגופו. ד"ר ניצה דורי בכמה כללי זהב לסיוע

חדשות כיפה ד"ר ניצה דורי 06/12/16 18:40 ו בכסלו התשעז

גופי הוא ברשותי: איך מלמדים ילדים להיזהר מפוגעים מינית
shutterstock, צילום: shutterstock

נושא ההטרדות המיניות שנמצא לא פעם בכותרות הוא נושא מביך. הנושא מורכב. הנושא קשה. אבל חייבים לדבר עליו עם הילדים. לא בהפחדות, לא באיומים, לא במלים מפורשות, אבל בצורה מאד ברורה: שלאף אחד אסור לגעת באיברים הפרטיים שלנו וגם לנו אסור לאף אחד לגעת באיברים הפרטיים שלו. וכאשר מקרים כאלה קורים, צריך לומר "לא!" בקול חזק וברור, וכמובן לספר הכל למבוגר שמבין ועוזר. אפשר לקחת שתי בובות ולהמציא לילדים הצגה קטנה. בדרך שהכי נוח וחופשי לנו לשוחח. דרך הבובות להציג את המסרים. לתכנן, לחשוב מראש מה תכלול הצגה קצרה זו ואז להציג. אחרי כן אפשר לשוחח על הדברים. הבובות ייתנו לנו את הפתח להיכנס לנושא בפחות מבוכה וחששות כיצד לפתוח אותו בפני הילדים.

קראו את הדברים הבאים והם יסייעו לכם להכין את ההצגה עם לילד הפרטי שלכם. קחו מכאן את מה שמתאים לכם ולו (לגילו, לרמתו):

הילדים קצת מבולבלים לפעמים. לרופא מותר לגעת לנו באיברים הפרטיים, אבל רק כדי לעזור לנו. גם להורים מותר, אבל רק אם זה קשור לבריאות או לניקיון. אחרת אסור. לשחק ברופא וחולה מותר, אבל בלי להפשיט ובלי לגעת. הגבול בין להגן על הילד לבין להפחיד אותו הוא גבול מאוד לא ברור ומטושטש. מה שבמיוחד מבלבל את הילד זה כאשר אומרים לו לא לספר. הילד לא מבין איזה סוד זה, ומה אסור לו לספר.

לכן, תפקידנו כהורים, כמורים, כגננות הוא להבהיר: אם מישהו נוגע בו בצורה שלא נעימה לו, הוא צריך לבקש ממנו להפסיק ולספר למישהו מבוגר. לפעמים הילד אפילו לא יודע אם זה נעים או לא, אבל הוא מרגיש שמשהו מוזר קורה, וזה יוצר אצלו בלבול. אנחנו רוצים להקנות לילדים כלים לזהות מצבים כאלה. ההצגה שנכין לו תסייע לנו להקנות לו כלים אלו.

יש גם הרבה הורים שהסיפור מתחבר אליהם לכל מיני דברים אישיים שחוו הם בילדותם. צריך המון אומץ להתמודד עם הנושא, אבל זו חובה מוסרית וחינוכית שלנו, המבוגרים. לגננת, למורה יש חובה מוסרית וחוקית לדווח על כל מקרה שנראה לה חשוד. יש גננות שחוששות לפתוח את הנושא כדי שלא תתעורר סקרנות אצל הילדים לדבר שהם לא בשלים אליו. אולם זו טעות. ההתחמקות מהשיחה בנושא כאשר מלמדים בגן את "אני וגופי" והכנסת המסר בדרך אגבית תוך כדי לימוד הנושא, תוביל ללימוד בדרך אחרת, שאולי אינה חינוכית, לא בדרך של תיווך אלא בדרך של ניסוי ותהייה ואולי גם בדרך שתבוא על חשבון פגיעה פיזית בילד.

ועל כן יש להקדים תרופה למכה ולא לחשוש מלשוחח על הדברים, כל עוד עושים זאת באווירה נעימה ובביטחון מלא, שמה שאנו עושים כעת בא למנוע פגיעה עתידית בילד . וזה מה שצריך לעמוד לנגד עינינו. לא המבוכה הפרטית שלנו.

יש גננות, למשל, שביטלו לגמרי את הפינה של הרופא והחולה. האם הילדים לא ישחקו יותר ברופא וחולה? הם ישחקו. הם ימצאו את הדרך. כי הצורך לשחק במשחק סוציו-דרמטי זה הוא צורך רגשי להתמודד עם הפחד מפני רופא ובדיקה רפואית. במקום לבטל את הפינה צריך לשים אותה במקום כזה שהגננת רואה את הילדים, משגיחה עליהם ומסבירה מה מותר, מה אסור. איך לימדו את הנושא הזה בעבר? בעבר המסר היה - לא ללכת עם זרים. לצערנו, היום, דווקא האנשים המוכרים הם ברובם הפוגעים.

המושג של מיהו זר מאוד מבלבל. ברגע שאנו מגדירים להם מיהו אדם זר, ברור לילדים שאין ללכת איתו, אבל מי זה זר? השומר בבית הספר שאני רואה כל יום הוא זר בשבילי? האיש שאומר שהוא מכיר את ההורים שלי הוא זר? ולכן אנו חוזרים שוב על מה שנכתב בתחילה: לכל אדם, זר או מוכר אסור לגעת באיברים הפרטיים של גופנו ואסור לנו לגעת באברי גופו, בין אם זה נעים לנו או לא נעים לנו.

כך תסבירו את כללי הזהירות לילדים בני ארבע עד שבע (גם כאן יכולות הבובות לבוא לעזרתנו בהמשך ההצגה - אנו כאילו מדברים לבובה, אבל מתכוונים לילד) :

1. הסבר פשוט ביותר: אברי גופי הם שלי בלבד וברשותי. לאף אחד אין רשות לגעת בהם. רק לאבא, אמא, סבתא שמסייעים לנו להתקלח ולהתלבש וכמובן לרופא הבודק אותנו כאשר אנו חולים.

2. כאשר מישהו נוגע באברי גופנו עלינו לומר - "לא"! ולספר מייד לאבא, אמא, סבתא, גננת או מורה.

3. אנחנו שומרים על צניעות ולא מראים את אברי גופנו לפני חברים או אנשים זרים.

4. אסור לקבל ממתק או צעצוע מאדם שלא מכירים, לא ללכת איתו כי הוא רוצה להראות לנו משהו ולא למסור פרטים היכן אנו גרים. ובכלל, לא לדבר עם זרים כלל.

5. חשוב ללמד את הילדים מהו סוד רע. סוד רע, חייבים לספר. גם אם אמרו להם שאסור לספר.

6. האמינו לילד והתייחסו לדבריו ברצינות.

7. תנו לו לספר את הדברים בזמן ובקצב שלו, אל תפעילו עליו לחץ לדבר.

8. תנו לו הרגשה שהוא בטוח ומוגן במחיצתכם.

9. חזקו אותו על הצעד שעשה (קשה מאוד לילד לחשוף סוד כזה).

10. אמרו לילד שהוא לא אשם. ילדים בדרך כלל חווים תחושת אשמה קשה.

11. הילד הוא תמיד הקורבן של הפגיעה-הוא לעולם לא הגורם .

12. אל תבטיחו סודיות אפילו אם הילד דורש זאת.

13. צמצמו ככל האפשר את מספר הפעמים שהילד חוזר על הסיפור.

14. למורים ולגננות: נהגו לפי הוראות משרד החינוך ודווחו לגורמים הרלוונטיים.

ד"ר ניצה דורי, ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית הדתית "שאנן", חיפה