טעות קטנה
כשתופסים מישהו שעשה טעות, הוא בדרך כלל מהסס להודות מיד על האמת ולהכיר בעובדה שטעה. אפשר לראות כיצד מתחיל ויכוח סוער על איזה נושא, וכל אחד אומר את דעתו הנחרצת, ואז מציגים איזה פרט חדש – שלא היה ידוע לשני המתווכחים, ומתגלה שאחד מהם טעה טעות גסה.
כאן צריכה לבוא נקודת המפנה בה הוא יאמר לחברו: "טוב, טעיתי", ואולם זו בדרך-כלל אינה באה. לרוב, יתחיל אותו טועה להתפתל ולומר שהוא לא התכוון למה שהבינו מדבריו, או לעדן את דבריו הקודמים באופן שיתאימו לנוסחה העכשווית, או – וזה החמור מכל – שהוא פשוט לא יבין היכן הוא טעה, כיוון שהוא כל-כך בטוח. במקום לסיים את הדיון בתפנית אחת פשוטה שתכיר בכך שנעשה פה משגה, מחליט אותו וכחן להמשיך את המלחמה, עד הסוף המר.
אי הרצון הזה להכיר בעובדות נעוץ בעיוות מולד. אדם אינו מסוגל לראות באופן מוחשי כל-כך כיצד הוא שפל, שקרן, ואפילו רק טועה. זו בעיה שבהסתכלות אל המראה שעל הקיר, ועמידה מול האמת – שאיני היפה בכל העיר.
כדור שלג
הבעיה הזו של הכרה בטעות, מתבטאת בהרבה רמות של חיים, והיא גם גורמת לכך שהרבה זבובים יהפכו לפילים. מחלוקת קרח ועדתו היא דוגמה קיצונית לאנשים המסרבים להכיר בטעותם. משה רבנו הרי מסביר להם בהגיון מדוע טענתם אינה טענה, וקרח, דתן ואבירם אינם מקשיבים להסבריו. זוהי "מחלוקת שאינה לשם שמים", כיוון שנכנס בה האינטרס האישי של אנשים מסוימים. המחלוקת היא רק התירוץ, ומשעה שהם נסחפו בלהט הויכוח כבר היה קשה לעצור אותם, והם אכן נשרפים כולם.
דוגמא היסטורית לאדם שעשה משגה חמור ולא הכיר בו הוא וילט צ'מברליין, מנהיג אנגליה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה. צ'מברליין סירב לראות את גרמניה הנאצית כאויב, ולכן נהג כלפיה בפייסנות וחתם עמה על הסכם מינכן – הסכם שהופר על-ידה כעבור זמן לא רב. וילט צ'מברליין סירב להאמין כי הוא עומד בפני מלחמה כלל-אירופית נוספת, והזיה זו הובילה אותו לעשות טעויות חמורות נוספות, עד להתפטרותו בבושת פנים.
טעות קטנה עלולה להיות כדור שלג מתגלגל, ולכן צריך לעצור את התהליך לפני שהוא יהרוס דברים שלמים. זו עלולה להיות טעות בתוך עצמי – בהסתכלות שלי על הדברים בחוסר פרופורציה, או ביחסי לסביבה – ביחס המוטעה שלי לבני אדם.
חבר טוב
קורה שטעויות כאלו משבשות מערכות יחסים טובות גם בין חברים. במקום להודות שטעיתי, אני נשאר עקשן ומסרב לסגת. כאמור, זו מין תכונה בסיסית של האדם שלא להבחין בשטות שאמר או חשב או היה; מתוך אהבה עצמית אדם מעדיף לראות את עצמו כמושלם, ולא לחתום את שמו על הפגמים שלו.
אולי זו הסיבה האמיתית שבשבילה צריך חברים טובים; לא כדי לומר לי כמה אני יפה וחכם, וללטף אותי כשאני עושה מעשה טוב. יחסים כאלו הם יחסים בין אדם לחית-מחמד. יחסים בין חברים כוללים נתינת רשות לחבר לזהות את הפגמים שבי, ואת הטעויות שאני עושה.
קשה לעשות זאת, אם לא מכינים מראש את הקרקע ליחסי ביקורת כאלו. רוב בני האדם עושים זאת רק בזמנים מיוחדים – אם בכלל. כשיש להם הזדמנות לפתוח את לבם בפני החבר, הם מציגים בפניו גם את הטעויות שלו.
החסידים הקדישו לא מעט זמן לנושא הזה; הם נהגו לשבת יחד שני אנשים או יותר – אנשים שאוהבים אחד את השני באמת – ולעזור אחד לשני לשפר את אופיים. היו שעשו זאת בנעימות, באמירה רכה, והיו שאמרו זאת בתוקף ובגסות מסוימת. אולם בין כך ובין כך המטרה זהה: הם באו לתת ביקורת שתאזן את מבטו הצר של החבר על עצמו.
זו הזדמנות משותפת לעזור אחד לשני, בדרך שאולי איננה הכי נעימה, אבל היא בכל-זאת מועילה. הרבה פעמים מגלים שדוקא התנהגות כזו מקרבת את הלבבות יותר מאשר היחסים התקינים והחלקים של היומיום, והיא מאפשרת לאדם להכיר בטעויותיו באמת.