זו היתה דירת 3 חדרים ומשפחה עם 3 ילדים, לא מאוד מסובך. הבית שקט, הילדים במסגרות, וזה הזמן לארוז. ההובלה תכף תגיע, הכל נארז ביעילות ובמהירות, ואנחנו בהתרגשות שמחה לקראת הדירה החדשה והמרווחת יותר שאנחנו עוברים אליה.
ופתאום, טלפון מהגן. הגננת מתנצלת, ומספרת בתדהמה, שהילד, בן 4, עשה את צרכיו במכנסיים, ואין לה תנאים להתמודד עם זה, היא מבקשת שאגיע לטפל. אני קורעת חלון באחד הקרטונים, מוציאה ממנו מגבת, סבון, מחפשת בגדים להחלפה, וצועדת לגן, המומה במקצת.
לא היה לי ספק שזו היתה תגובה למעבר, ביטוי לפחדים שלו מהמעבר, אבל איך? לא דיברנו על זה בכלל לידו, הוא בכלל לא היה אמור לדעת מכל זה. רצינו לחסוך לילדים את הבלגן, והתכנית היתה, שאנחנו אורזים ומעמיסים כשהם בגנים, ובצהריים אוספים אותם ומביאים אותם לבית החדש והיפה. איפה הוא שמע ואיך הוא ידע בכלל שאנחנו אורזים היום?
נו, טוב. היה, טיפלתי, הסתדרנו, עברנו, התאקלמנו בדירה החדשה. שכחנו, נקסט.
כמה שנים אחרי זה. הילד בכתה א', ואנחנו שוב עוברים דירה. אני לא מאמינה שאני מקבלת טלפון מבית הספר עם סיפור ממש כמעט זהה! והילד בכתה א', וזה כבר יותר מביך. הפעם זה היה לי ברור שהביטוי הנפוץ "הבטן מתהפכת" מקבל אצלו ביטוי פיזי ממש.
לקראת המעבר הבא, כשהוא היה בכתה ד', היה לי ברור שאני עושה את זה אחרת. אולי הרצון הנאיבי שלי להגן עליהם מהכאוס של המעבר, לא היה מדויק לגביו. הבנתי שהוא צריך לראות את כל התהליך, ולא לנחות פתאום לבית אחר. לקחתי אותו מספר פעמים לראות את הבית החדש. לכאן אנחנו נעבור בעוד 10 ימים, בעוד שבוע, הסתובבנו שם בין החדרים.
וביום המעבר, לא שלחתי אותו לבית הספר. השארתי אותו איתנו, לראות את הקירות מתרוקנים בהדרגה - מהתמונות, מהווילונות, לראות את הריהוט יוצא, לראות את הבית נארז, להיפרד, לראות את הבית במערומיו, לעשות איתנו את המעבר צעד צעד.
ביום הזה הוא היה צמוד אלי. היה שותף לפרידה. איך חשבתי בכלל שאפשר אחרת. הנה מקפלים את כל הזכרונות שלו מהבית הזה לתוך ארגז קרטון שכתוב עליו בטוש "ילדים - ב'".
היינו כבר משפחה עם שבעה ילדים, הרבה יותר ארגזים וחפצים, הרבה יותר עבודה של מיון והחלטות מה הולך איתנו ומה צריך לזרוק. ראיתי אותו מסתובב בחדרים המתרוקנים, לא דיבר הרבה, אבל הבנתי: פה השארתי את הזכרונות שלי מהשיחות הליליות שלי עם אחותי, שוכבים במיטה ולא נרדמים, מסתכלים על הכוכבים המודבקים על התקרה, וממציאים סיפורים. המרפסת הזו, שבה היינו מצטופפים בסוכה, המטבח...
אני רוצה לקצר הליכים, להיות כבר אחרי, אבל מסתכלת על זה ושרה לעצמי "LET IT BE". ופתאום נזכרת כמה היה קשה לי המעבר הראשון מהישוב לעיר. הכל היה כל כך שונה, והוא היה אז בן שנה וחצי, ושמתי אותו במשפחתון, והכל הרגיש לי כל כך זר, ודי עצוב, ואז התנגן לי שיר אחר שלא עזב אותי ימים רבים:
"פוחד להישאר כאן לבדך?
אתה שואל אותי, מה יהיה מחר -
ראה את שדה הכוכבים, את הפריחה
שמע פעימת הלב שלי בלכתך."
כנראה גם אז, כשהוא היה כל כך קטן, הבנתי שמדובר בילד רגיש. הוא נתן לי להבין את זה ממבט עיניו החומות והעמוקות.
אז הנה, גדלנו, עברו כמה שנים, התרגלנו בחדווה לחיים בעיר. וכל כמה שנים עוברים דירה, ואני מקווה שהפעם אני עושה את זה אחרת. מודעת לרגישות, ולא מתכחשת לה. לפעמים הרגישות שלהם מאלצת אותנו להתמודד עם הרגשות שלנו, שאנחנו נורא גיבורים ומתעלמים מהם.
יש משהו עצוב בלעזוב דירה שספגה את החוויות והזכרונות שלנו. יש משהו עצוב בלראות בית שהוא "בית", מתקלף מתכניו והופך להיות קירות לבנים וערומים, סתם דירה, כמו לראות יצירה שלך נגרסת והופכת לחומר גלם.
כמובן שהמעבר צופן בחובו תקוות חדשות שמבטיח המקום החדש, אבל מציף חששות חדשים: איך יהיה בבית החדש? האם אתרגל לשירותים שם? ואם אתעורר בלילה, האם אמצא את הדרך לשירותים או לחדר ההורים?
טכנית, הימים של המעבר הם ימים של כאוס, בלגן, לא מוצאים את הידיים והרגליים, ובאותם ימים היה לי תינוק בן 3 חודשים, שברירי ויונק. בגיל הזה היה ברור לי שלפחות הוא צריך איזו יציבות. יומיים לפני המעבר, העברנו לדירה החדשה את כורסת ההנקה. כדי שביום המעבר, מה שלא יהיה, תהיה לי אפשרות לשבת בתוך הבלגן ולהניק בשלווה יחסית. ביום המעבר היה לי תיק על הגב, עם כל הדברים שנצטרך במיידי, בעיקר לתינוק, אבל גם לנו. כי כבר הבנתי מניסיון העבר, שקשה מאוד למצוא משהו בארגזים, ועד שהבית מתארגן, בכל זאת אנחנו רוצים פה לאכול, שם לשתות, וגם להחליף בגדים.
אז המעבר הזה, היה אמנם הרבה יותר כבד מבחינת כמות הארגזים וגודל המשפחה, אבל עשינו הפרדה, בהתאם לצרכים השונים של הילדים. חלק מהילדים היו אצל סבתא, בתנאים של חיים נורמליים עם מטבח וסדר. ומי שהיה צריך להיות בתוך הכאוס כדי לעכל אותו, היה איתנו בארגזים.
המעבר הבא כבר היה כבד כל כך, שאני פשוט מקווה שהוא באמת האחרון. היו 13 ילדים, בית שגרנו בו 10 שנים, ותחושה שהאריזה לעולם לא תיגמר. אבוש עשה ימים כלילות באריזה, ואני בדירה החדשה צובעת ומשפצת, יחד עם אותו ילד שבינתיים הפך לגברבר צעיר, והביא גם את החברים שלו לעזור לצבוע.
ואולי כל מעבר בחיים מקפל בתוכו את כל הדברים האלה גם יחד: התקוות שצופן העתיד הקרוב, הזכרונות שצריך להיפרד מהם, והכאוס שבין לבין.
אורנה דן, אמא ל13, מנחת הורים, דולה, תומכת לידה ומשפחה.
orna10dan@gmail.com 054-2656527