שבעה חודשים עברו מהפעם האחרונה שיצאתי בבוקר לעבודה.
יש משהו פתאומי בלידה שזורק אותך החוצה ממסלול החיים ושואב אותך ללופ קיצוני ביותר.
אז נכון שבהתחלה לא יודעים איזה יום היום ומה השעה אבל לאט לאט הימים חוזרים והלילות מתארכים
לומדים סדר יום חדש והנה הגיעה השעה שאני חוזרת לשגרת העבודה כי ככה זה בעולמנו,
אימהות נפרדות מתינוקיהן ועובדות במשרה מלאה כי אחרת אי אפשר להתקיים.
ואני מתפללת.
אני מתפללת ומבקשת מאלוקי התינוקות והגננות בבקשה תשלח לו שליחות טובות, אהובות, שיהיו סבלניות אליו כמוני אם לא יותר. שלא ישאירו אותו לבכות אפילו לא לרגע, שיתייחסו אליו יפה, שיאהבו אותו.
בבקשה שילדים אחרים לא ידחפו לו ידיים לפרצוף ולא יחטפו לו את הצעצועים.
בבקשה שאיכשהו הוא יצליח להבין אותי ויסלח לי.
בבקשה שהחיוך המלאכי הזה יהיה על פניו כל היום ושהוא יהיה מאושר.
אימהות וותיקות כנראה יצחקו על האשליה שלי שאולי כל אלו לא יקרו אבל מותר לי לקוות. כי אני אף פעם לא שלחתי ילד למסגרת, אף פעם לא הכנתי תיק עם הדברים שלו, לא דיברתי עם המטפלות שאני לא מכירה אבל כבר יודעת שהן יהיו הראשונות שיראו אותו מתיישב, נעמד והולך הן ירדימו אותו, ירימו, יאכילו וילטפו.
צילום: shutterstock
קשה לי המחשבה שלא אראה אותו מולי עשרים וארבע שעות.
מי ידע לקרוא את המבט שלו יותר טוב ממני?
כשהוא נולד הרגשתי שנולד לי עוד איבר ועכשיו אני עוברת כריתה.
כריתה מהחודשים האחרונים שכל מה שעשיתי בהם היה להיות אמא במשרה מלאה.
לקחת אותו לכל מקום איתי, להניק, לחתל, לקלח, להרדים.
עברנו מסע מופלא יחד. גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי שקיימים בי, נהניתי מתחושת החופש הבלתי נגמר וחששתי מכובד האחריות שנפלה עלי ביום צאתו לאוויר העולם.
יש הרבה שאלות שאין לי עליהן תשובות,
אני מניחה שעוד כמה שבועות אהיה הרבה יותר חכמה אבל בינתיים אני מתפללת עבורי ועבור כל האמהות ששולחות למסגרת שתהיה נחיתה קלה, שיעבור בשלום ובלי יותר מדי רגשות אשם, שנסמוך על הילדים שלנו ועל מי שיפגשו בדרך ושנזכור שהכל יעבור ובאוגסט הבא, אולי, יהיה קל יותר.