לפני כשבוע פורסם מאמר של רונית שני שתיאר בצורה ברורה מאוד את המקצועיות של המורים ואת ההשקעה שלהם. אכן, ציבור המורים לקח את ההזדמנות בשתי ידיים ועשה זאת בגמישות ויצירתיות רבה, בניגוד כמובן לנציגי המורים שעוד חיים במושגי העולם הישן. אך ביחס לפדגוגיה חדשנית ומתוקשבת הקורונה עשתה אצלי פעולה הפוכה, התקווה שלי היא שאולי סוף סוף יבינו שפדגוגיה חדשנית היא לא בהכרח מתוקשבת!! למידה היברידית, גמישות ועוד מושגים כאלה ואחרים לא בהכרח יצירתיים במיוחד!! בטח לא כשהם באים בעל כורחם של מורים ללא יוזמה כמעט (וכאמור אני מעריך מאוד ועובד בתחום).
נכון, כל מורה יודע/ת היום לפתוח זום וקרובי משפחתו ולהפעיל שיתוף מסך, אבל (גדול) עברנו בקלות רבה מידי מברירת מחדל אחת (כיתה, שולחן, מורה, כסא, ספר) לאחרת: מסך!!! וואו...יש טכנולוגיה שאפשר לדבר אחד עם השני מרחוק ולראות אחד את השני ואפילו לעשות כמו לוח...סליחה אבל מסרב להתרגש.
זה היה טוב לגל הראשון. לא לחיים בצל הקורונה. בטח לא כאבא למתבגרים שוואלה...מצאו את הדרך להנהן בזום, להתכתב עם כולם בוואטסאפ ובמקביל להשלים פערים בנטפליקס, לשמוע בחצי אוזן מה המטלה, לעשות אותה צולעת ובחוסר עניין ולהיזכר לצאת מהחדר לאכול משהו לפני השיעור הסינכרוני הבא תוך כדי המשך הצפייה בפרק כי הרי הנתונים לנייד חייבים להיות זמינים עכשיו 24/7. (בשגרה יש אצלינו אפליקציות סינון שחוסמות בשעות מסוימות גישה לנתונים ברשת...).
במצב של חיים בצל הקורונה דווקא נראה לי שכדאי לחזור לתובנות בסיסיות יותר. כיתה זה מסוכן היום, מסך שייך למרץ 2020. בואו נדרוש לכתחילה להיפגש בקבוצות קטנות, לצאת לטיולים, לעבוד בחקלאות, לצאת לטבע, זה הזמן של המורים לספורט ושל רכזי טיולים (מחילה ממכם) ושל המנהלים שגם ככה עובדים קשה, למחות!!! ליזום!! זה לא רק מותר זה הכי בריא פיזית ונפשית שיכול להיות.
זה הזמן להבין שכיתה זה לא ריבוע של 4 קירות/ צלעות! למידה לא מתרחשת רק במצב צבירה של ישיבה – במקרה הטוב - על כיסא מול מורה (במסך או בכיתה). למידה מתרחשת בתנועת הגוף! בנשימה! בתקשורת חברתית פנים אל פנים (באוויר הפתוח והקריר מתחת סככות – אם מטפטף אבל לא חייבים - ולפי כל המגבלות).
למידה מתרחשת בטיול, בעבודה משותפת על פרויקטים של פיתוח סביבה, במשחק ועוד. למידה מתרחשת כל זמן שיש סקרנות, שיש אקטיביות, שיש רעיון, שיש מפגש, כל זמן שיש!!! זה הזמן לאפשר לפגוש תלמידים בקבוצות קטנות בסביבתם בשכונה וכך להכיר אותם מזווית אחרת.
זה הזמן לחברותות בגני שעשועים, בסככות של בתי כנסת, בחצר בית הספר. זה הזמן לצאת לפרויקט בשכונה, ליצור קשרים בין מסגרות פורמאליות לבלתי פורמאליות, להיות מעורבים בקהילה, זה הזמן לחזור לכיתה אחרת, גמישה יותר, ניידת, היברידית במובנים רחבים יותר. וכן, גם לעשות סקר בזום, לפתח אפליקציה וליצור פאדלט שכבתי עם רעיונות למסיבת חנוכה.
כולי תקווה שבזכות הקורונה שנכפתה עלינו העולם סוף סוף יבין כמה המסך לא באמת מספק את הסחורה!!! כמה בהייה באור הכחלחל מייבשת את הנפש וולעומת זאת כמה מפגש חי, ער ופורה פנים אל פנים משמעותי ויכול להתרחש מחוץ לקירות הכיתה, לעסוק בנושאים שונים בצורות שונות ועדיין, או אולי אפילו יותר, יכול להיחשב למידה.
לפני שבוע דיברתי עם רכז חברתי בבית הספר של אחד מילדי. הצעתי לו את המס' של רכז המתנדבים בארגונים שמסייעים לחקלאים...לא להאמין, אסור לו לארגן פעילות כזאת. אם תלמידים יזמו מעצמם מותר לו באופן לא פורמאלי לבקר אותם. במקום זה הוא צריך להושיב עשרות תלמידים מול מסך יום שלם. תגידו אתם מה עדיף?
הכותב, סגן מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד לקויות למידה אמי"ת כפר גנים