"אוף זה כזה מעצבן שאי אפשר להיפגש עם כל הכיתה" סיננה לה המתבגרת הפרטית.
כדור שלישי ליוצאי פולניה עניתי בליווי קרעכץ טיפוסי: "לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר".
לדאבוננו, רבים נפגעים במישרין או בעקיפין מהמציאות שנכפתה עלינו.
אילו יכולנו, עוד אתמול היינו לוחצים Escape וחוזרים לישן, הבטוח והמוכר.
אילו ניתנה לנו האפשרות, לא היינו בוחרים במצב אליו נקלענו. אך ויחד עם זאת, ישנן זירות שנתרמו מהמצב, ולו ברווח משני, זירות שצוק העיתים חייב אותן להשתנות ולקצר תהליכים של שנים.
אם ניקח את השילוב של "בתוך עמי אנוכי יושבת" ושל "רק על עצמי לספר ידעתי" אבחר להתייחס לעולם הפדגוגי, הקרוב ללבי.
במקביל למחיר הכואב שמשלמים ילדינו בעקבות הריחוק ועומס שעות המסך, הפדגוגיה יצאה גם נשכרת בלא מעט מובנים.
הפדגוגיה החדשנית והמתוקשבת, זו שעד לפני פחות משנה הייתה רק בגדר חזון רחוק.
חזון שעסק בעולמות שנראו רחוקים ובתיאוריות על "למידה מוטת עתיד" הפכו להיות מעשיים ונוכחים.
ופתאום, יום אחד, המונחים: "למידה היברידית", "זמישות" או "מרחב פיזיטלי", שעד לאחרונה היו מנת חלקם של הוגים פדגוגיים יצירתיים במיוחד, הפכו להיות סדר היום של כל עובד הוראה.
אין לי ספק, שגם ללא הקורונה עובדי ההוראה היו מגיעים לנקודה בה אנו נמצאים כיום. אלא שהקורונה קיצרה את הטווח לשם באופן משמעותי.
לא מדובר רק ביכולות טכניות, אלא גם בחשיבה פדגוגית שעושה שימוש במגוון כלים דיגיטליים.
כאמא, אני חווה את השינוי בלמידה מרחוק במוסדות החינוך של ילדיי, מי יותר ומי פחות, אבל ללא ספק אף אחד לא נשאר במקום בו היה בגל הראשון.
בכובעי המקצועי אני יכולה להעיד על עצמי, כמי שחובבת את הזירה המתוקשבת, שהחל מסוף שנת הלימודים הקודמת אני נמצאת במעין "לונה פארק" של אפשרויות. מגוון הכלים והיכולת ללמוד וללמד בקבוצות גדולות ועם טובי המרצים היא חווית למידה בלתי פוסקת ומהנה.
גם צוות ההוראה באולפנא (גילוי נאות: אני רכזת פדגוגית באולפנת בני עקיבא "אורות מודיעין") עבר, ועוד עובר, תהליך מרתק. מורים שבעבר נרתעו מהסביבה הדיגיטלית מוצאים את עצמם משקיעים לילות וימים בלמידה ובהתחדשות. הצוותים המקצועיים ממשיכים לייצר למידה משמעותית שהיא גם מהנה, מזמנת, דיפרנציאלית ומותאמת למאה הנוכחית. כזו המכשירה את הלומדים למיומנויות אשר ידרשו בעתיד.
ויותר מכך, הסאבטקסט לא פחות חשוב מהתוצר.
תלמידינו רואים וחשים את המאמץ וההתקדמות ומפנימים את המסר כי כל אדם, ובוודאי מי שבחרו לעסוק בהוראה, נמצאים בתהליך למידה תמידי.
התהליך הזה משמעותי והתוצרים של חווית הלמידה וההתחדשות יישארו איתנו גם כאשר הקורונה תחלוף.
בשיחות עם צוותי הוראה, רכזי תקשוב ורכזים פדגוגיים מבתי ספר שונים אני מוצאת את עצמי נפעמת מול העושר והשפע הקיים.
"יום אחד זה יקרה", יום אחד נהיה ביום שאחרי הקורונה.
משמחת אותי הידיעה שגם ביום שאחרי, ביום בו נחזור ללמידה הקרובה והמקרבת. זו שנוגעת בתלמידים ובלבבות. נחזור מורים מקצועיים יותר, מורים שמכירים (לפעמים טוב יותר מהתלמידים) את הזירות המתוקשבות ואת העושר שניתן להפיק מהשימוש בכלים שמציע העולם הזה.
בתפילה לחזרה לשגרה ברוכה, מתחדשת ובריאה.
רונית שני- רכזת פדגוגית, אולפנת בנ"ע "אורות מודיעין" ומנתחת התנהגות ABA