המטרה:
החניך יבין שהשמחה האמיתית היא דווקא השמחה הפנימית ולא השמחה אשר נובעת מגורמים חיצוניים.
המהלך:
1. בחדר מפוזרים מס' הגדים. כל חניך צריך לבחור היגד אשר לדעתו מסמל את השמחה האמיתית.
ü מי שטוב לו בחיים הוא אדם שמח.
ü מי שיודע לקחת כל דבר בקלות הוא אדם שמח.
ü אדם שמצליח (במבחן, במעשים) הוא שמח.
ü מי שעובד את הקב"ה, הוא אדם שמח.
ü שמחה היא ההרגשה שיש לנו כשאנו נותנים (עוזרים) לאחרים.
ü כשאדם מצליח להוכיח לעצמו את כוחו, הוא שמח.
מכאן יש שתי אופציות:
א. 1. מחלקים את השבט לשתי קבוצות.
כל קבוצה צריכה לבנות בית מחומרים שונים (קרטונים, ניירות צבעוניים).
2. לאחר מכן מלמדים את השבט שיר מסויים. מלמדים רק את הבית הראשון (מומלץ "דמעות של מלאכים") בעזרת קלטת.
3. לאחר שלמדו היטב את השיר, מפרקים להם את הבית שבנו מחומרים ואומרים להם תשירו את הבית של השיר שלמדתם.
(הבית 'הרוחני' נשאר ואילו הבית 'החומרי' נפל).
לפתח דיון:
א. מה קרה?
ב. מהם הבדלים בין שני הבתים?
ניתן להשוות בין ה"בתים" למהות השמחה.
בית – חומרי: שמחה חיצונית אשר תלויה בגורמים חיצוניים.
בית – רוחני: שמחה פנימית.
ב. 1. החניכים יוצאים החוצה על מנת לראיין מס' אנשים בנושאי השמחה.
עליך המדריך להכין שאלון קצר, עדיף אמריקאי).
2. בחזרה בסניף מסכמים את התוצאות.
כדאי לדון סביב הנקודות הבאות:
- מדוע רוב האנשים שמחים, מתוך סיבות חיצוניות (דברים חומריים) או סיבות פנימיות(דברים רוחניים)?
- מה ההבדל בין שמחה פנימית לחיצונית?
- לאיזו שמחה אנו צריכים לשאוף?
אם נשאר זמן כדאי להקריא את "פורים העצוב" של אסתר קל.
-----------------------------------------------------------------
פורים העצוב
גם אני ציירתי לעצמי שפם, קניתי חצוצרה ובלון והלכתי ברחובות לחפש את השמחה. ראיתי רוזנים בתכלת עומדים בתור לפלאפל, מרקיזות שלא שומעות בקול אמא, נמר אחד שבכה בקול בבית קפה, ורקדנית ורודה שלא יכלה עוד לשאת את נעלה.
האורות דלקו שרשרות שרשרות. הזיקוקים הופרחו לשמים בכחול, אדום, ירוק ובובות הענק של שושן עמדו מחרישות בתוך המולת הפורים.
ראיתי שודדים קטנים שישנו בזרועות אביהם וצנחן קטן שהיה לו מתחת למכנס חגורה של פוליו, וילדה קטנה אחת, בת שלוש, שהחזיקה אקדח ושאלה: "איך הורגים, אמא?" תקעתי בחצוצרה והלכתי לחפש את השמחה ברחובות. אנשים אמרו כי ראו אותה בפינה השלישית מימן. הצטרפו אלי עוד אנשים והלכנו כולנו חבורה גדולה ושותקת. הגענו למקום ואמרו לנו שחבל, הפסדנו, רק לפני כמה דקות עברה כאן השמחה אבל לא התעכבה, היתה ממהרת מאוד. אם נצליח להגיע אל הרחבה מעבר לשני הרחובות נמצאנה, שם היא בעיצומה. אוהו! עכשיו הלכנו המון רב, בהולים ודחוקים בצעד מהיר. הגענו ולא היה דבר. טעות... אחדים אמרו שהלכה לדיזינגוף. כן, תמיד היא בדיזינגוף. ואחדים אמרו שהלכה לירקון ומשם שטה כנראה בסירות לעבר השני ומי יודע מתי תשוב.
האנשים היו נרגזים מאוד ולא ידעו להיכן לפנות, על כן דחקו וצעקו ונסיכה אחת בפיאה נכרית של תלתל כסף נפלה אפיים ארצה ואמה הכועסת העניקה לה מנה באחוריה המלכותיים.
שאלתי את אחד שידע היטב לספר על השמחה: "איך היא היתה... ככה... השמחה... שיאמר משהו..." והוא צחק ואמר: "אוהו, זה היה צריך לראות..."
חבורה קטנה של אנשים, שהצטרפו יחד העבירו בסוד, מאוזן לאוזן, שעוזבים הכל והולכים לליפשיצים... כן, לליפשיצים! שם שמח! מה פתאום ברחובות?
אצל הליפשיצים היה אור אדום קטן וטנגו איטי, והאנשים הקישו כוסיות, כדי להתעורר ולהתחמם... ואדון ליפשיץ אמר כל הזמן: "מה אתם יושבים, בואו נעשה שמח..." מישהו מהחבורה הקטנה העביר בסוד, מאוזן לאוזן, שזה לא פה... מסתלקים... הולכים להוברמנים... שם תמיד על לא ידע, ועד הבוקר..."
*
האנשים הולכים ברחובות לראות כיצד האחרים שמחים וכל אחד שוכח, שהוא זה אותם האחרים... כמו האנשים שאומרים כל יום: "מחר יהיה טוב", והלא היום, זה המחר של האתמול...
יש לי אופי גרוע. אני רואה את אגלי הזיעה בפניו המאומצים-צוחקים של האיש ההולך על קביים גבוהים בתהלוכה בכביש, המנופף בצילינדר שלו לכל עבר, ואני רוצה לבכות כשאני רואה את החיות בקרקס לובשות תחתונים, מנגנות בפסנתר, או יוצאות במחול הוולס... אני עוצרת נשימתי בתפילה אל כל האנשים שהפעם לא יצחקו למראה המוקיונים העצובים המתיזים מים זה על זה, נופלים, מועדים, ורצים בנעליהם הגדולות...
כשהייתי ילדה שאלו אותי איזה יום אני אוהבת יותר. חשבתי ועניתי: "יום חמישי". שאלו: "למה" אמרתי: "מפני שיום חמישי הוא לפני שישי וששי הוא לפני שבת..." אולי זה מפני שאנו מצפים כל כך, מחכים כל כך... ואחר כך זה לא זה... וכל כך מהר עבר... ולא הספקנו...
ואולי השמחות האמיתיות הן בלבבנו והן קטנות, פזורות. בסתם ימים של חול. מה שאמר האיש הבוקר באוטובוס הדחוס כל כך... ונושא המכתבים שחייך, ורגע אחד של בית מסודר ורצפה שטופה לפני שכולם חוזרים והופכים אותו... ורגע אחד לפני השינה לפני שמכבים את החשמל ומושכים את השמיכה, וחושבים שהנה היום עבר... לא רע... בעצם טוב... די טוב... והספקנו... והכל בסדר, פחות או יותר... והפרח השלישי שגמרתי לרקום היום המפה האפורה...
והילד שלי שפרץ הביתה בצהריים, פרוע, מזוהם, החולצה בחוץ ומה יהיה הסוף שלו, ואיך, אלוהים, צומחים בני אדם של ממש מכאלה, "וכמה פעמים אמרתי לך שלא לסחוב את תיק האוכל על הארץ... ולמה לא ניקית את הנעליים כשנכנסת..." – והוא בפנים מלוכלכות, בעיניים נוצצות מושיט ליפרח שקטף למעני במשיכה, מגדר אחת, בדרך מבית הספר, מושיט לי ואומר בכל הלב: "בשבילך!" – ופתאום ראיתי שהגיע האביב...
אסתר קל.
-----------------------------------------------------------
שמחה של מצוה
עיקר גדול בחינוך לקיום מצוות מעשיות, שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, הוא – שמחת המצווה.
אמרו חז"ל: "ושבחתי אני את השמחה" – זו שמחה של מצווה", והרי זה בא ללמדנו, כי "עיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח; ואנוס בעשייתן, אלא לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו. וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל. למי ששמחת שאר הדברים תלויה בדברים בטלים שאינם קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחוכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שיבח שמחת החכמה, ואמר: "בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". הבה נתבונן קצת בדברים אלה.
ודאי שצריך האדם לדעת ולזכור תמיד כי הוא חייב לקיים את המצוות מפני שהוא מצווה עליהן בתורה מפי הגבורה. אך בשעת עשיתן של המצוות על האדם להיות מלא שמחה מתוך חופש פנימי וחרות יצירה. מצווה ולא מוכרח, מחויב ולא אנוס. השמחה היא חלק חשוב ממעשה המצווה, השמחה מביאה את נפש העושה בתוך מעשה המצווה.בלעדיה תהיה המצווה נעשית רק על ידי איברי אדם עצמו ובשרו, אך לא על ידי האדם עצמו, זו נפשו פנימה. השמחה מביאה את מעשה המצווה בתוך נפש האדם. לבל תהא הנפש בדודה ונטולה מעולם העשייה של מצוות התורה, אלא יהיו הנפש ומעשי המצוות לאחדים.
העושה טוב מצד שהוא טוב, הנה לא רק המעשה הטוב הוא אשר נעשה, אלא גם העושה עצמו עולה עם המעשה ומתעלה עמו. בהרגישו בטוב שבמעשהו הריהו מוקרן הימנו ומתלכד עמו. הריהו צינור של טוב, הרי לבו אוצר של טוב והרי הוא כולו מאור של טוב. ובדומה לזה והרבה יותר מזה הוא הבוחר באמת מצד שהוא אמת. מפני שהוא בוחר באמת הרי באמת היא שלו. מפני שהוא בוחר בה מצד שהיא אמת הרי בחירתו אמיתית, והריהו בוחר בעצמו להיות לב ופה ויד לאמת. הבוחר באמת הוא מבוע לאמת, מעין המתגבר מתוכה. המקיים את המצוות בשמחת לבב, תוך התגברות מתמדת על קשיים, מכשולים ומעצורים, הריהו ניצב בגובה מעמדו בעולם, בזוהר זיו שליחותו כנברא בצלם ובן לעם סגולה, בהשגת תכלית בריאתו: הוא עבוד ה', כי לכך נוצר – לשמש את קונו ולכהן לפני ה', ב"ה.
שמחת המצוות היא השמחה האמיתית, שכן נשימת הנצח בה. חכמת הבורא גנוזה ומאירה במצוות, וכל מצווה זורחת מלמעלה – למעלה מן הזמן והמקום אל תוך הזמן והמקום. והמקיים את המצוות כפי כוחו הריהו מתעלה מן הצמצום של זמן ומקום, על כנפי השכינה, וחדוות ה' מעוזו. "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עיניים".