מטרה:
נדב, תזהר יש מאחוריך בוווווווור….בום!!!
אם הייתי יודע , הייתי נזהר…
לפעמים אנחנו שואלים, מה זה משנה אם הם ידעו שיש לחץ חברתי. אז הם ידעו, אז מה???
אלא ש…
המודעות היא הבסיס לכל פעולה. אם אני לא יודע על משהו, אין סיכוי שאני אתמודד איתו. המטרה היא, שהחניכים יהיו מודעים שלחץ חברתי מופעל עליהם, ואז, יזהרו ויחשבו מה לעשות.
שלבי הפעולה:
1. קוקוריקו
2. היה מחק?
3. כחול - אדום
4. סיכומון
5. מרובע - עיגול
6. סיכום
מהלך:
לפני ההפעלה צריך לבקש מכמה חניכים שאפשר לסמוך עליהם, לשתף פעולה.
בתחילת הפעולה נבקש מהחניכים לבצע פעולות מטופשות. לדוגמא: קפיצה על רגל אחת תוך כדי קריאת קוקוריקו, להוציא לשון ולגעות מו, או סתם לזחול על הרצפה. סביר מאד שהחניכים יסרבו. נפנה לחניכים שתאמנו איתם לפני הפעולה, ונבקש מהם לבצע את המשימות. אחרי שאותם חניכים יקומו וילהיבו את שאר החניכים (לחץ פיזי ושכנוע מתון), גם שאר החניכים יסכימו לעשות את אותן פעולות שלפני דקה נראו להם טיפשיות.
הלחץ של החברים שלהם, פתאום שכנע אותם.
נבקש מאחד החניכים לצאת החוצה בתירוץ כלשהו, לדוגמא: לבקש משהו מממישהו בחוץ וכדומה (המטרה היא, שהחניך לא יקבל את הרושם שמתכננים משהו נגדו, מה שנכון...). נסביר לחניכים שנשארו בחדר שתכף נביא קופסה שיש בה עשרים חפצים שונים. כשהחניך יכנס פנימה, נראה את הקופסה לכולם פעם אחת, ואח"כ, נבקש מהם לנסות לזכור אילו חפצים היו בקופסה. כל אחד בתורו יגיד את שמות החפצים שהוא זוכר, אבל, נבקש מהחניכים שכולם יגידו שהם זוכרים שהיה מחק, למרות, שכמובן, מחק לא יהיה שם…
אחרי שהחניך ייכנס, נעביר את הקופסה במהירות בין החניכים, ונשאל אותם מה היה בקופסא?
שימו לב, שאחרי כמה חניכים זה מתחיל להמאס, כי כל אחד יחזור על השני, לכן, צריך לדאוג שהחניך שהוצאנו, יהיה בערך שישי, שביעי בסבב… (לא חייבים לעשות את הסבב לפי סדר הישיבה).
הערה: אם הפעולה בשבת, צריך לדאוג שהחפצים לא יהיו מוקצה…
אפשרות נוספת היא, לתת לכל החניכים לספור כוסות חד-פעמיות, כשהן אחת בתוך השנייה. נתאם איתם מראש לספור 20 כוסות, למרות שבפועל יהיו שם רק 19…
אפשרות שלישית היא, להראות לכולם שתי תמונות נוף ולבקש מהם ללכת לעמוד ליד הציור היפה יותר. כרגיל, נתאם איתם מראש איזה ציור בוחרים.
באותו עיקרון, אפשר להמציא עוד 1000 משחקים דומים…
פאשלה, החניך לא נכנע והתעקש שלא היה מחק, או שיש רק 19 כוסות (זה קרה לי פעם…). לא להתחיל לבכות, נמשיך הלאה, וכשנסכם, נסביר את העיקרון של המשחק, וניתן ציון לשבח לחניך העקשן.
לא נסכם בינתיים את מה שעשינו. נחכה עם הסיכום להמשך.
אם עשיתם את השלב הקודם נשתמש שוב באותו חניך שהוצאנו קודם. אם לא, עכשיו הגיע הזמן להוציא חניך. בינתיים, נסביר לשאר החניכים שמשימתם היא לנסות ולשכנע את החניך שבחוץ שחפץ כחול הוא בעצם – אדום (נראה לחניכים על איזה חפץ אנחנו מדברים, כדי שלא יתבלבלו בהמשך…). מתחילים להעביר כל מיני חפצים בין החניכים, כשכל פעם מפנים שאלה לחניכים. באיזה צבע החפץ? איך קוראים לו? מי משתמש בו? וכדומה. כל חניך יענה בתורו, למרות שתשובותיהם תהיינה זהות. לאחר כשלושה חפצים, נעביר את החפץ הכחול שהראנו כבר קודם לחניכים שהיו בכיתה, ונשאל באיזה צבע הוא. הראשון יענה: אדום. השני: אדום וכך הלאה. עד אשר נגיע לחניך שהיה בחוץ, ולא מבין מה קורה, הרי ברור שהחפץ כחול, לעזאזל !
אם החניך יישר קו עם השאר זוהי דוגמא נהדרת ללחץ חברתי. אבל, סביר שהחניך יתעקש שהחפץ אדום, למרות ששאר החניכים יצחקו עליו. ברגע שאנחנו בטוחים במשהו, אף אחד לא יזיז אותנו. זה הטריק – תברר מה אתה חושב, ותהיה בטוח בעצמך.
לפעמים, בגלל לחץ חברתי, אנחנו מוכנים לעשות משהו, שנראה לנו מפגר, ולפעמים נגיד על לבן שהוא שחור, כי כולם אומרים ככה (שלבים 1,2).
אבל, ברגע שהחניך בטוח במאת האחוזים שהוא צודק, שום דבר לא ישכנע אותו שהוא טועה. ועל זה כבר נאמר: "אם כולם יקפצו מהגג, גם אתה תקפוץ?" (שלב 3).
כלומר, אם נעצור, ונחשוב רגע מה אני חושב, מה נכון, ומה לא נכון, יש סבירות יותר גבוהה שלא נושפע ממה שכולם חושבים ועושים.
אלא, שבוקר אחד זה קרה.
אחד העיגולים החליט שהוא רוצה להפוך דווקא למרובע. הכל התחיל כששני עיגולים צעירים ולא כל כך חכמים, ניסו לטפס אחד על השני, כדי להגיע לקופסת העוגיות שמעל הארון. כמובן, שהם פשוט התגלגלו במדרגות אחד על השני. "זהו", הם צעקו, "נמאס לנו להיות עיגולים ולהתגלגל כל הזמן. אנחנו רוצים להיות יציבים, לעמוד במקום, בלי לפחד כל הזמן שניפול".
בתוך דקות התארגנה הפגנה של כל העיגולים. הם התאספו מול ראש העיר, כשהם מחזיקים שלטים בידיים וצועקים: "לא רוצים להיות עגולים", "גם אני וגם אתה, כולנו רוצים להיות מרובע", ו- "גם אני רוצה פינה". לראש העיר פשוט לא נשארה ברירה. הוא ניסה להסביר להם מה יקרה אם כולם יהפכו למרובעים, אבל הם לא הסכימו להקשיב. הוא תפס את העיגולים, מתח אותם, קיפצץ קצת, והפך אותם למרובעים. עכשיו, כולם היו מאושרים.
אבל, כשכולם כבר רצו לחזור הביתה, הם גילו שהם תקועים במקום. אין אף עיגול שיכול להתגלגל ולקחת אותם הביתה.
זוהי הסכנה בלחץ חברתי. אנחנו עלולים לעשות משהו שלא באמת מתאים לנו. לכל אחד יש את הייחוד שלו והדרך שלו ולא צריך להתבייש בה. לכל אחד יש תפקיד ואנו צריכים להיזהר שלא נהפוך כולנו למרובעים.
יש כמה אפשרויות איך להעביר את הסיפור:
אפשרות א': נספר את הסיפור כמו שהוא, כמובן שצריך להאריך או לקצר, הכל תלוי בשבט שלכם.. אפשר להיעזר בציורים, כדי להמחיש את הסיפור.
אפשרות ב': הצגה של המדריכים, נדגיש בהצגה את כל הפעולות הריבועיות (בניית חומה, מגיע לפינה וכו'), ואת כל הפעולות העיגוליות (גלגול על הרצפה וכו').
אפשרות ג': נחלק את השבט לשניים, חלק יהיו העיגולים, וחלק המרובעים.
נספר את הסיפור, והחניכים יבצעו את התפקידים של העגולים והמרובעים (גלגול, בניית חומה…).
נחזור על הסיכומון, ונוסיף את השלב האחרון. לא תמיד זה רע ללכת עם כולם, לפעמים זה הצעד הנכון מכל מיני שיקולים. לפעמים כולם עושים דברים טובים. העיקרון הוא שאנחנו צריכים להיות מודעים ללחץ, ולנסות לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות? האם מה שעושים כולם, מתאים לי? אם כן, תעשו את זה, אבל אם לא…אז לא!!!
עיצה טובה לחיים.
מכיוון שקצת קשה להבחין בלחץ החברתי שמופעל עלינו, תסתכלו על אנשים אחרים תראו את הלחץ שמופעל עליהם וכיצד הם נכנעים ללחץ. תסתכלו עליהם ותלמדו עלינו…