ישנו פתיח קבוע של בוגרי התנועה כאשר הם כותבים מאמר לכבוד שבת ארגון: 'אני זוכר שהייתי חניך בבני עקיבא - הכל אז היה יותר טוב... התנועה אז הייתה (מחק את המיותר) יותר צנועה / מעורבת / דוסית / נורמאלית / סגורה / פתוחה וכו'.
אז זהו שלא! בחוויה האישית שלי כחניך בבני עקיבא בזמנו (מלאבס כבוד!) ועד היום - ממרום גילי כקשיש בן 40 - אני רואה רק מגמת שיפור בכל הפרמטרים, כך שלהתרפק בנוסטלגיה על העבר זה ממש לא הקטע שלי. מה שכן, יש דבר אחד בתנועה שאף פעם לא התחברתי אליו, לא כחניך ולא כמדריך; לא אז ולא היום; וזוהי האובססיה להנהיג!
הפעולה הראשונה שאני זוכר כחניך בשבט נבטים הייתה על 'מנהיגות'; זה המשיך בחולצות עם הדפס 'סיירת בני עקיבא סוף מסלול 88'; בסמינריונים על דמותם של יאיר שטרן ויוני נתניהו; ובזמזום משותף של 'אני ואתה נשנה את העולם' (נראה לי שבשנים האחרונות גם הצטרפו לסבב שיחות על 'צמצום פערים בחברה הישראלית' פלוס חשיבות עלייה להר הבית).
הרצון להנהיג ולדאוג לכל העולם מגיע מהמקום הכי טהור ונכון בנפש - לשנות את המציאות, וזהו בהחלט התפקיד של תנועת נוער. השאלה היא איך באמת משנים מציאות. במצב בריא אדם בונה תחילה את קומה א' ורק לאחר מכן ממשיך בקומה ב'. כאשר קומה ב' נבנית ללא היסודות של קומה א' - הבניין עומד באוויר. קודם כל אדם בונה את עצמו ורק לאחר מכן את הסביבה. במילים 'להנהיג', 'להוביל', 'שליחות' - יש משהו מאד נוצץ. הן נובעות כאמור ממקום מאד נכון, אבל מהר מאד עלולות להביא לשחצנות, לרצון להיות במרכז, ובעיקר לאשליה 'שאצלי הכל בסדר ועכשיו רק צריך להראות לאחרים את האור'. שמעתי פעם משפט-תפילה: 'אנא אלי עשה אותי כלי לשליחותך'. אבל יש כאלה שמוסיפים בלחש: אבל שאני (!) אהיה הכלי...
אם אנחנו רוצים ששינוי המציאות לא יישאר רק סיסמא, אם אנחנו באמת רוצים לדאוג לחברה בישראל - אנו צריכים להתמקד, בטח בגיל הנעורים, בבניין הקומות הבסיסיות. הדברים נכונים בכל המישורים: קודם לפתח תקשורת טובה עם ההורים ורק אחר כך להיות מגניבים עם החבר'ה; קודם תבחר מקצוע שאתה מוכשר לו ורק אחר כך תשאל 'איך הוא מועיל לעם ישראל'; קודם ללמוד תורה בעצמנו ואחר כך להיות מוטרדים בשאלה 'איך מחזירים אחרים בתשובה'; קודם תטפלי בכעסים שיש לך על אחותך ורק אחר כך תלכי למפגשי דתיים-חילוניים.
החזון שלי לבני עקיבא הוא, שבנוסף לפעולות נפלאות על 'שליחות' 'ארץ ישראל' ו'שינוי החברה הישראלית'; יהיו הרבה פעולות על עבודת ה'; איזון אישיותי; מערכות יחסים בין הורים לילדים ומימוש עצמי רציני (כן כן!). הנושא השנה של חודש ארגון הוא 'אני לא לבד - בסוד היחיד והיחד'. אז נכון, באמת אנחנו לא לבד ומבחינת היעד הסופי היחד קודם ליחיד, אבל בשביל שהיחד יהיה באמת יחד, צריך קודם לבנות את היחיד. אי אפשר לייצר 'מנהיגים' באופן מלאכותי. כאשר אדם בנוי היטיב, באופן טבעי הוא נעשה מנהיג ואז משפיע על היחד. ואם ברמה האישית הוא לא נעשה מנהיג (אפרופו אלה ש'חלילה' לא נכנסו להדרכה) - גם טוב מאד; הוא ממלא את תפקידו בעולמו של הקדוש ברוך הוא וזה מה שחשוב.
הציבור הדתי לאומי כולו (שתנועת בני עקיבא היא שיקוף שלו) הוא כבר מספיק גדול וחזק בשביל להיות בטוח בעצמו. אנחנו לא צריכים להוכיח לאף אחד שאנחנו 'יותר טובים' ולהתרגש שמתמנה מישהו עם כיפה סרוגה לתפקיד 'מנהיגותי' בכיר. אנחנו פשוט נעשה את מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות - נלמד תורה, נתיישב בארץ ישראל, נתקן את עצמנו, נעזור במקומות שרוצים את עזרתנו, נכיר במגבלות שלנו ולא נידחק לפינות שאותן איננו יכולים לתקן - ואז, בתהליך איטי ובריא, המציאות תשתנה באמת. להפסיק לחפש להנהיג. פשוט לעשות טוב.
שבת ארגון נפלאה
בהצלחה