למרות כמעט חודש של הכנות, זה בכל זאת תופס אותי לא מוכן. אני גם ככה לא אדם של פרידות, והידיעה שזה מגיע גורמת לי לשכלל לדרגת מאסטר את מנגנון ההכחשה שלי.
בסוף השבוע שעבר אחת הבנות אמרה באמצע היום, "נו המורה, את קולטת שזה הולך להיגמר? את עצובה?"
עניתי לה את האמת - שאצלי אין "הולך להיגמר". יש או "ישנו", או "נגמר", ושלפעמים קצת קשה לי להכיל את המעבר בין לבין...
תובנה חדשה התחדשה בי עם סיום השנה הזו: צריך לדעת לקבל אהבה.
הרבה מהעשיה החינוכית מלווה ברצון לאהוב ללא תנאי, להראות שאוהבים, ולתת ביטחון וחיזוק מהמקום החם הזה. התלמידים מגיבים לזה, ונענים לזה, אבל רק במקרים מאוד נקודתיים הם גם ישדרו את זה חזרה באותה עוצמה, ואפילו יותר. זה קורה לפעמים בימי הולדת או אחרי איזה פרוייקט גדול ומשותף, אבל סוף השנה הוא ממש כלי הקיבול הכי גדול לתופעה הזו.
עוד בסידרה:
כבר כמה שבועות אני רואה שהן, בניגוד אלי, דווקא מאוד מרגישות שזה "הולך להיגמר". זה מתחיל כמובן מ"תסמונת היד על הידית" שסיפרתי עליה, אבל חוץ מזה גם רואים עליהן שיחד עם ההתרגשות לקראת החופש ואינסוף התכניות, יש בהן גם קצת תוגה, וקצת חשש. עם כל התלונות והבלאגנים, האולפנה היא המקום הבטוח והמכיל ביותר שהן יכלו לבקש לעצמן, ולא פשוט לעזוב אותו לשני חודשים ארוכים.
ואז הגיעה מסיבת הסיום השכבתית, וזו הכיתתית, והפעילות הממש אחרונה, והמילים נשפכו מהן: על החוויה שלהן השנה, על העליות והנפילות, על ההתמודדויות, על הכיתה כזירה לימודית וכזירה חברתית, על הקשר עם האולפנה ועם המורות, על הקשר איתי.
אני לרוב לא מתרגשת ממילים שמטיחים בי. קל לי לספוג פגיעות וקל לי לנפנף מחמאות. אבל הפעם הגעתי מוכנה, והשתדלתי לאפשר לעצמי. וכמה קשה זה, כמה קשה זה לאפשר...
לשמוע, "עזרת לי כל כך כשהיה לי קשה".
ולשמוע, "בזכותך השתנה לי משהו בתפיסת העולם".
ולשמוע, "למדתי ממך איך להיות אדם טוב יותר".
וגם - "תודה על זה שתמיד חייכת", "תודה על זה שכל בוקר דאגת להגיד שלום לכל אחת", "תודה על זה שגם כשכעסת עלינו זה היה ברוח טובה".
(ובלב אני אומרת - נראה לכן?! אתן יודעות איך כעסתי עליכן ימים שלמים?! ואז אומרת לעצמי - שחררי כבר, תני לעצמך להקשיב להן.)
ואני חושבת על כמה חשש וניכור היו לי כשנכנסתי בפעם הראשונה לכיתה, כמה הרגשתי רצון לברוח מהעיניים הלא-מוכרות האלה שהסתכלו עלי בציפיה. נזכרת בתהליך הארוך שבו נפגשנו, לאט לאט, ונפתחנו, והעיניים הפכו מוכרות ויפות ואוהבות. חושבת על הדרך הארוכה שבה הלכנו, כשחלק מהזמן אני מוליכה אותן וחלק מהזמן נותנת להן להוליך - סקרנית, מוקסמת.
אני כבר לא מורה בשנה הראשונה שלה, ומעכשיו גם לא בשנה השניה. יש לי מה לומר על המקצוע, ואפילו פה בטור התמרמרתי לא פעם, אבל את השנה אני מסיימת עם לב מלא אהבה - אהבה שנתתי, ואהבה שקיבלתי.
ולכם, קוראים יקרים - תודה שקראתם והגבתם, תודה שהסכמתם ועקצתם, נהניתי לקרוא כל תגובה.
קיץ טוב ושמח!
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>