שאלה: בספר העוסק בהיבטים ההלכתיים של חינוך הילדים, ראיתי שמצות חינוך הילדים (לפני גיל חיובם במצוות) היא דרבנן. האין חיוב מן התורה לחנך את הילדים? כיצד ננחיל את המסורת היהודית לדורות הבאים, אם לא נחנך את ילדינו?! היתכן שלחינוך, אשר תופס מקום כל כך רחב בעולמו של היהודי, אין מקור מן התורה?
תשובה: אכן, מצות חינוך היא תקנה דרבנן. תקנה זו מתייחסת לחינוכם של הילדים לקיום מצוות לפני גיל בר/בת מצוה. מן התורה נער/ה מחויבים במצוות רק בגיל 12 לבת, ובגיל 13 לבן. עד אז, הם פטורים מקיום מצוות. אבל חז"ל תיקנו שההורים יחנכו את בניהם ואת בנותיהם לקיים מצוות מהרגע שהם מסוגלים בכך, על מנת שיתרגלו לאורח חיים דתי כבר בילדותם ולא יקשה עליהם להיכנס לעול מצוות בשלב מאוחר יותר. מצוות חינוך דרבנן מטילה על ההורים את החובה להקנות לילדים הרגלים של קיום מצוות לפני גיל בת-המצוה ובר-המצוה. הפוסקים הזכירו את גיל 7 כ"גיל חינוך" ביחס למצוות אחדות.
שאלה: אם מדין תורה, אין חובה להרגיל את הילדים לקיים מצוות, כיצד הם ידעו בגיל 12/13 למלא את חובתם התורנית? ללא כל הכנה והכשרה, כיצד מצפה התורה שהם יתנהגו לפי כללי ההלכה בשעה שהם יתחייבו בהם?
תשובה: מדין תורה, קיימת הכשרה: יש חובה ללמד את הבנים תורה. לימוד תורה איננו רק העשרה דתית תיאורטית או פתיחת אשנב ל"ארון הספרים היהודי", אלא מגמתו להורות לילדים את הדרך אשר ילכו בה, כפי שכותב הרמב"ן על הפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו ז): "מאחר שציוה במצווֹת 'חוקת עולם לדורותיכם'... הנה אנחנו מצוּוים שידעו בנינו את המצוות, ואיך ידעו אותם אם לא נְלמדם?!". כלומר, נצחיוּת מצוות התורה מחייבת להנחיל אותן לדורות הבאים. נוסף על "ושננתם" מצווה התורה "ולמדתם אותם את בניכם" (שם, יא יח). מסביר הרמב"ן: "הוסיף כאן 'ולמדתם אותם', כי 'ושננתם' (פירושו הוא) שיספר להם את המצוות, וכאן (בפסוק "ולמדתם", הוסיף) עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם". הוי אומר: מדין תורה, הכשרת הילדים לקיום מצוות היא בדרך לימודית-עיונית. בשלב ראשון - "ושננתם", הכרת מצוות התורה בדרך סיפור (כנהוג בגן ילדים ובכיתות הנמוכות). בשלב שני - "ולמדתם", ידיעה מלאה של המצוות, הכוללת זיכרון והעמקה. התורה איננה מצווה על חינוך בדרך של הרגל מעשי. חינוך בדרך של הרגל מעשי זהו תוספת דרבנן.
הרמ"מ שניאורסון, האדמו"ר מחב"ד, העיר שללא הרגל מעשי קשה לשער שנער בהיכנסו לגיל מצוות יצליח מיד לקיים את המצוות במלואן בדייקנות הנדרשת. לכן, הוא הסיק שמדין תורה, בגיל 12 לבת ובגיל 13 לבן, מתחילה תקופה של הכשרה והתרגלות לקיום המצוות. במשך תקופה זו אין באים בטענות אל נער שמתבלבל וטועה בקיום המצוות, עד שיעבור פרק זמן סביר של רכישת הרגלי עשייה תקינה. זהו דין התורה. חכמים הקדימו את תקופת ההרגל המעשי, כדי שמיד עם היכנסם של הנער/ה לגיל מצוות, הם יעמדו בהצלחה בכל החובות התורניות המוטלות עליהם. זוהי התקנה דרבנן (שערי הלכה ומנהג, יו"ד עמ' רה).
יש שכתבו שחינוך ילדים בדרך של הרגל מעשי אף הוא מן התורה. כך כתב הגר"מ שטרנבוך (מו"ז ח"ג, רלז. ובהקדמה ל"הקטן והלכותיו"): "הפוסקים סתמוּ שחינוך הבנים דרבנן... ותמהני שמן התורה אינו חייב לחנך את בניו (ומפקיר את בניו לחיי הפקר עד שהם בני שלוש-עשרה, ועד אז רק מלמדם תורה בלי שיהיה להם עול המצוות כלל)?! אלא נראה שבודאי חייב מן התורה (= לחנכו לקיום מצוות) כמו שחייב ללמדו תורה, אלא שהחיוב הוא כללי, ולא שיהיה עליו חיוב בכל פעם ופעם, (קיום של) המצווה כגדול זהו חיוב מדרבנן, אבל עצם החיוב ללמדו ולהרגילו הוא מן התורה". הוי אומר: מן התורה, כשם שנצטווינו ללמד את הקטנים תורה כך נצטווינו להרגילם בקיום מצוות. אבל הציווי הוא "כללי", כלומר: אין לו הגדרות מדויקות. התורה מציבה מטרה החינוכית ברורה - לחנך את הילד לקיום תורה ומצוות, אבל היא איננה קובעת את הדרך. היישום הוא גמיש - אם מעט מצוות, אם הרבה מצוות. זהו מדין תורה. אבל, חכמים תיקנו שיטת חינוך אחידה וקבעו כללים חינוכיים נוקשים וברורים כיצד ומתי ילד יקיים מצוות. הם הורו שמרגע שהילד מסוגל לקיים מצוות, יש לחנכו לקיימן על כל פרטיהן ודקדוקיהן, כמו גדול. דינו של ילד הוא כדינו של גדול.
מכל האמור לעיל עולה בבירור, שיסודה של מצות חינוך הילדים לקיום מצוות הוא מן התורה, לכל הפחות במישור הלימודי, ואולי אף במישור המעשי (קניית הרגלי עשייה). על גבי הבסיס של התורה, הוסיפו חכמים את תקנותיהם, המגדירות במדויק את הפעילות החינוכית.
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.