בין יום זיכרון ליום זיכרון, בין שואה לעצמאות, בכל זאת יש התרחשות בית-ספרית שגרתית: שיעורים, מבחנים, ישיבות צוות. ובתוך כל הקלחת הזו, זו הזדמנות לכתוב קצת בנושא "מה קורה כשאת לא מסתדרת עם הבוסית שלך", או בשמו הידוע יותר - "אני והסגנית - הרומן", או ממש ממש בקצרה - "אני פשוט לא סובלת אותה".
זה מתחיל בעובדה שבמהלך כל חופשת הקיץ, מסגרת השעות של המשרה שלי לא היתה סגורה. היא הבטיחה תשובה עוד שבוע, וכשהתקשרתי סימסה שהיא בפגישה אז שאתקשר עוד שעתיים, וכשהתקשרתי אחרי שעתיים היא סיננה. גם ביום שאחר כך, וגם ביום שאחריו. אחרי בערך חודשיים צצה פתאום שעה חדשה במערכת שלא היה מי שיאייש אותה, מה שגרר לא פחות משבע(!) שיחות שלא נענו, ברצף, כי "אני רוצה לסגור איתך במיידי את השעות שלך, לא הגיוני שזה נמרח עד עכשיו".
שבועיים אל תוך שנת הלימודים, באמצע שיעור, דפיקה בדלת הכיתה והסגנית בפתח, לובשת חולצה סגולה ומבט חמור-סבר. "מה זה?!" היא שואלת-תובעת ומורה לי על משהו מאחוריה. אני עומדת איתה בדלת ורואה במסדרון שלוש בנות יושבות בחוץ: אחת לא מהכיתה שלי, אחת יצאה ברשות, אחת שאיחרה ולא נכנסה. אני מסתכלת על הסגנית ולא מאמינה שבשביל זה היא הפסיקה אותי באמצע שיעור וניסתה להעמיד אותי במקום מול כל הכיתה החדשה שלי. "אני מבקשת ממך שלא תהיה פה טיילת!" אני מהנהנת, עדיין קצת המומה.
עוד בסידרה:
הלאה. אני שולחת מייל לרכזת השכבה ומכתבת גם אותה, שיש כמה בנות שלא ניגשו למבחן ומה לדעתן הדרך הכי נכונה להגיב. רכזת השכבה עונה במייל מעודד ומחזק ומציעה מגוון פתרונות. הסגנית עונה בשתי שורות - "איך יכול להיות שבכיתה שלך יש כל כך הרבה בנות שלא ניגשו למבחן?! אני מבקשת למנוע תופעות כאלו בעתיד ולדאוג שכולן ניגשות כנדרש".
אני יכולה להמשיך, אבל בואו נעצור פה לבינתיים. הבנתי מהר מאוד שהממשק שלי איתה הולך להיות לא נעים ותמיד להשאיר אותי בתחושה שאני ננזפת, לא משנה מה אני עושה. אז החלטתי שאם כבר, לפחות לראות בזה את הצד ההומוריסטי - ויש. עם כל מייל שאני מקבלת ממנה אני מחייכת בסלחנות, עונה בנימוס מופלג ובפירוט, ובסוף עושה את מה שאני חושבת לנכון. גיליתי מהר מאוד שמספיק להגיד לה "כן" מדי פעם בשביל שהיא תהיה רגועה, ולא אשקר - אני קצת נהנית כל פעם שאני מגלה שאני צודקת, וגם נשארת עם קמצוץ קטן של עליונות.
יש אנשים, כנראה, שלא מעוניינים "לעבור איתי תהליך" - הם מי שהם, הציפיה שלהם ממני היא שאתאים את עצמי אליהם, וזהו. זה יכול להיות מתסכל, אבל בשלב כלשהו זה הופך לסוג של משחק, וכל עוד יש מספיק אנשים משמעותיים, ש"יש עם מי לדבר" מבחינתם - זה גם לא כל כך נורא.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>