שבוע לפני שהתחילו הלימודים היה לי חלום אוטופי לגבי איך יראו הבקרים שלי. דמיינתי אותם רוויי נחת. מתחילים ביקיצה מוקדמת ואנרגטית, התארגנות מהירה, כמה דקות במטבח כדי להכין אוכל מזין ובריא לכל היום ולדרך. (לא אשקר שהיה גם חלום אוטופי יותר, שכלל קימה מוקדמת עוד יותר, ריצת בוקר, קריאת ספר טוב ורק אז התארגנות. אבל אז נזכרתי שאני בכלל שונאת בוקר, וגם ריצה, אז מילא...)
עוד בסידרה:
בקיצור, זה היה מהבקרים ששום דבר לא מסתדר בהם. קמתי מאוחר, אחרי שבלילה הקודם צנחתי למיטה בתחושה שאלף מטלות סובבות אותי ולא נותנות מנוח; העין שלי הראתה סימן אדום ודלקתי; שום בגד שניסיתי ללבוש לא היה נראה עלי כמו משהו שאני יכולה לצאת איתו מהחדר; הירקות במקרר נגמרו (סיימתי אותם אתמול ושכחתי לקנות עוד) ולא מצאתי מה לאכול חוץ מקורנפלקס, אותו מיהרתי לשפוך אל תוך שקית; הקפה שהכנתי לי לדרך נשפך; נתקעתי בפקק אימתני, אחר כך מאחורי שני למ"דים, אחר כך מאחורי משאית, אחר כך בעבודות בכביש; הראש שלי הסתובב והגרון התחיל לפעפע.
הגעתי לכיתה בחריקת שיניים כדי לגלות שהבנות תפסו טרמפ על האיחור שלי ולא התחילו תפילה, כך שגם השיעור הראשון הלך...
עייפה, מסוחררת ומאוכזבת, ספרתי בשקט עד שלוש, ופתחתי את השיעור שעליו עמלתי עד השעות הקטנות של הלילה. במהלך השיעור הכיתה התחלקה לשתי קבוצות וניסיתי לתדרך אותן לגבי המשך המשימה, אך נתקלתי בחבורה פטפטנית ורועשת מהרגיל. ואז, לראשונה השנה, הרגשתי שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה פשוט לצרוח עליהן.
ברגע אחד הבנתי פתאום את המורות הצרחניות הזכורות לי כל כך. אלו שצעקו על כמה שהן השקיעו ועמלו ודאגו וככה אנחנו מחזירות להן, אלו שהסבירו לנו שהן באו רק בשבילנו למרות שהן חולות, אלו שברגע שהן איבדו שליטה על הכיתה הן גם איבדו שליטה על עצמן.
"מתוקות", אמרתי לבנות. "אהיה כנה. אני חולה ועייפה, ורוצה להסביר לכן מהר כדי שנוכל להתקדם הלאה, מוכנות?"
זה לקח עוד כמה דקות, אבל האבן הוסרה והשיעור התקדם. אני לא יכולה להגיד שהרגשתי טוב במיוחד, אבל הרגשתי שלא הייתי מרגישה טוב גם אם הייתי צורחת, אז לפחות זה.
ובכל זאת, יצאתי מהכיתה מהורהרת מהמחשבה על הרגע הקטנטן של עבודת מידות, של התעלות שנדרשה ממני. בשבריר הרגע שבו התחולל המאבק הרגשתי בתוכי בצורה חזקה את הניסיון העז לכבוש את היצר, לביית אותו, לעדן אותו.
חברה פעם אמרה לי, בהקשר אחר, שזה לא מוסרי לנהל את החיים לפי גחמות של הגוף: רעב, עייפות, חולשה וכו' יכולים בהחלט להשפיע על מצב הרוח או על המוטיבציה, אבל הם בידינו. ואני זוכרת את עצמי תוהה לעצמי אם אדם נמדד דווקא ברגעים שבהם הוא עייף וחולה ורעב, או שדווקא אנחנו נמדדים בטווח הנורמטיבי שלנו, ביומיום השגרתי.
אז למדתי קודם כל שלמען ערכי החינוך שאני מאמינה בהם אני צריכה לדאוג להגיע יותר נינוחה ופחות עצבנית לכיתה, זה נכון. אבל גם למדתי שאני יכולה להגיע עייפה ורעבה וחולה ולעמוד מול כיתה רעשנית שלא משתפת פעולה, ובכל זאת לנצח. את עצמי. וזה גם משהו.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>