בשני העשורים האחרונים ישנה פריחה של לימודי אומנות בציבור הדתי: נפתחו מגמות לאומנות ולמוסיקה באולפנות, מגמות למוסיקה בישיבות תיכוניות, סדנאות לכתיבה יוצרת, חוגים לשירה. מופיעים יותר ויותר ביטאונים ושנתונים המפרסמים שירה דתית. אפילו בביטאונים ישיבתיים ניתן לפגוש מדור העוסק בשירה. האם מקרה הוא? התשובה היא: לא. פריחתה של האומנות נובעת מחיפוש אחר דרכי הבעה נוספים. דרך ההבעה המקובלת היא שפת הדיבור. האומנות על ריבוי גווניה היא צורת הבעה שונה, היא שפה שונה.
שפת הדיבור המקובלת מתאפיינת במבנה לוגי. היא מבטאת תכנים לוגיים, היא מתרגמת את החשיבה הלוגית האנושית. לכן, גם מבנה השפה הוא לוגי - מילים ומשפטים, שרצף הגיוני קושר ביניהם. איכותה של שפת הדיבור נקבעת על פי האיכות הלוגית של תכניה, ועל פי מידת יכולתה לבטא אותם נאמנה. הנהייה אחר שפת האומנות מעידה על בקשת אפיקי חשיבה וביטוי שאינם מתבססים רק על הלוגיקה. שפת האומנות עונה על הדרישות. היא איננה משועבדת ללוגיקה, היא משתמשת הרבה בדמיון. קשריה הם אסוציאטיביים, וביטוייה רגשיים וחוויתיים.
מדוע אין השפה הרגילה מספיקה להעברת המחשבות, ההרגשות, התחושות הפנימיות והדתיות של האדם? איזה צורך ממלאת שפת האומנות? מהו יתרונה? התשובה היא שהאומנות היא חופשית יותר. ללוגיקה יש חוקי ברזל נוקשים, אשר מבטיחים את דייקנותה וצמידותה ל"אמת". אבניה סדורות, מונחות זו על גבי זו, במבנה גיאומטרי וסימטרי. גם לשפת הדיבור הרגילה יש חוקי ברזל נוקשים (תחביר ומבנה המשפט). לעומתה, שפת האומנות היא משוחררת, איננה כפופה לחוקים (האומנות המודרנית איננה מכירה בחוקים ובגבולות) ואיננה מחויבת לרצף. היא פורצת גבולות, קופצת ומדלגת. היא מעניקה חוויה של חופש שהאדם המודרני משתוקק אליה מאד.
כגודל האור כך גודל הצל. החופש הוא חרב פיפיות. הוא פתח למרחבים של טוב, ובאותה מידה הוא פתח למרחבים של רע. גם האומנות, השלובה בחופש, היא חרב פיפיות - היא עשויה לפרוץ את גבולות הטוב הקטן והמצומצם על מנת לאפשר גישה אל הטוב הגדול והרחב, והיא גם עלולה לפרוץ את גבולות הטוב על מנת לשקוע ברע.
יש אמנם כת גדולה של אמנים הסבורה שהאומנות משוחררת מן הכפיפות לערכי המוסר. הם קוראים לזה: חופש האומנות. הקיצוניים ביניהם אפילו טוענים שמותר להם לבזות, ללעוג ולדרוך ברגל גסה על ערכים קדושים בשם חופש האומנות. הם רואים את עיקר תפקידה של האומנות בפריצת כל גבול הנקרה בדרכם, במרד ובניפוץ. האמצעי הפך למטרה ולאידיאל עליון.
לכן, החינוך האומנותי מחייב זהירות מרובה. היום, עלינו לנהוג במשנה זהירות, שכן האקלים התרבותי המקיף אותנו איננו מעודד את הצייתנות לחוקי המוסר, נלחם נגד הצבת גבולות ברורים, סולד מ"מצוות". היא עלולה לשמש סוכן יעיל ומסוכן להעברת השקפת עולם זו אל בנינו ובנותינו. האומנות עלולה להתנגש עם רוח ההלכה, המחנכת את האדם להתנהלות מדודה, לאיפוק, להגדרת גבולות ברורים (מצוות לא-תעשה) ולנאמנות לאידיאלים קבועים (מצוות עשה). לכן, חייבים להקפיד שהחינוך האומנותי לא ישדר מסרים של "הפקרוּת" ושל מרדנוּת. כמו כן ראוי לבדוק בהתמדה כיצד החינוך האומנותי משפיע על בנינו ובנותינו: האם הוא מעניק להם שפה נוספת לבטא את הטוב, או דרך לגיטימית להתמכר לרע.
מפורסמים דברי הראי"ה קוק (עו"ר ב, עמ' ג) על תפקידה של האומנות "להוציא לפועל את כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש האנושית שטרם יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האומנות להוציאו". אבל מזהיר הרב קוק שרק "אוצרות" המבסמים את העולם, מעדנים אותו ומאירים אותו, "טוב ויפה לפתח". את הרע ואת הטומאה, אין כל צורך לבטא, ואף אסור לבטא.
התורה מגבילה אותנו לא רק בביטויי הרע אלא גם בביטויי הטוב. ידוע ומפורסם שהתורה אסרה עלינו לתאר בדרך אומנותית את הקב"ה בעצמו, את משרתיו הקרובים, וכדומה. למדנו מכאן עיקרון חשוב: לא כל ביטוי אומנותי דתי הוא כשר. לא כל דרך מותרת כדי לבטא את אהבתנו לה', את השתוממותנו מהגודל האלוקי ואת יראתנו מפניו, את חוויותינו הדתיות ואת לבטינו הרוחניים. התוכן הדתי איננו תעודת הכשר לכל ביטוי אומנותי. לא רק התרסה כלפי ה' בדרך אומנותית אסורה אלא גם גילויי חיבה מופרזים.
לא כל תרגום אומנותי באמצעות ציור, מחול או המחזה, של פסוק או פרק בתהילים, או של אגדת חז"ל - כשר, כשם שלא כל פרשנות שלהם כשרה. תרגום ופרשנות עלולים לקלקל, לסלף, להנמיך, לחלן, וכדומה. הצורה האומנותית החיצונית איננה פוטרת אותנו מבחינה מדוקדקת של התוכן.
למותר להזכיר שהאומנות איננה פטורה מהקפדה על כללי וערכי הצניעות. האומנות איננה שטח אקס-טריטוריאלי, המשוחרר מציות למצוות התורה והדרכותיה. אף שהאומנות היא חכמת הדמיון, המתארת מציאות שאיננה ריאלית ונודדת אל "עולמות אחרים", שיש בהם כללי משחק אחרים, היא כפופה להלכות צניעות של התורה. מדוע? מפני שהתורה פנתה אל האדם כולו, על מגוון כוחותיו הנפשיים (שכל, רגש ודמיון) ודרכי הביטוי שלהם, אל שפת היום-יום של האדם ואל שפת האומנות שלו.
החינוך האומנותי מעשיר את האדם בשפה נוספת, היכולה לסייע לו לבטא רבדים חשובים בעולמו הפנימי. אבל צריך לשים לב שהעושר הזה לא יהיה שמור לבעליו לרעה.