האם צריך לתת לבנינו ולבנותינו חינוך ציוני-דתי? - התשובה היא חד-משמעית "כן!". בנינו ובנותינו צריכים להכיר את השקפת עולמנו הציונית-דתית ואת דרכי יישומה, ועל כן צריך להשקיע בחינוך "ציוני-דתי". הנה, רשימת נושאים לדוגמה: היחס לשיבת ציון, למדינה, לצבא, לבניין הארץ ולהפרחת השממה, למלאכה, לגאולה הנוכחית על עליותיה וירידותיה, למעורבוּת חברתית. היחס לקידמה, למדע ולאומנות. היחס לשינויים במחשבה האנושית, היחס לתנועות החברתיות הגדולות. היחס למשבר החילוניות, המענה לצרכים הדתיים והנפשיים, ביסוס האמונה, דרכי חינוך ותשובה.
הציונות הדתית איננה רק כיפה סרוגה בצבעים ובגדלים שונים או אוסף של נורמות שהתגבשו בצורה מזדמנת במהלך הדור האחרון. בתשתית חלק ניכר מהנורמות של הציונות הדתית מצויים עקרונות, אידיאות, השקפות, חזון גדול ומרומם. גדולי ישראל, תלמידי חכמים, אנשי הגות וחזון הניחו את יסודותיה של הציונות הדתית. ניתן לאמץ את הנורמות בלא להיות מודע לתשתית הרעיונית שלהן, לחיות אותן ולממש אותן בלא להכיר את הערכים העומדים מאחוריהן, אבל אז מאבדת הציונות הדתית שני ממדים חיוניים ליציבותה ולהתפתחותה: העומק והדיוק. בלא לימוד מעמיק, הנורמות הופכות חיש מהר לשבּלונה שחוקה, לנוהג יבש וריק.
חמור מזה - נורמות רבות של הציונות הדתית זהות למראית עין לנורמות המקובלות בחברה הישראלית. הדמיון מטעה ומבלבל. לדוגמה: ארץ ישראל, מדינת ישראל, צה"ל, וכדומה. אנחנו שם יחד עם כל עם ישראל, מעורבים חברתית מכף הרגל ועד לראש. הזדהותנו עם הציונות, מעורבותנו בחברה הישראלית, שיתוף הפעולה שלנו בבנין המדינה ושירותנו הצבאי, עלולים לבלבל את מי שלא העמיק חקר ביסודותיה של ההשקפה הציונות דתית. הוא עלול להסיק מסקנות עקומות. הסכנה העיקרית היא שהוא יחשוב שהמניעים והמטרות שלנו זהים למניעיה החילוניים של החברה הישראלית ולמטרותיה. לא ולא - אנחנו יונקים מהקודש ושואפים לקודש. הדמיון בנורמות הוא חיצוני. שורשי הנורמות בחברה הישראלית הם בעולמות של חול. לעומת זאת, שורשיהן בציונות הדתית הם בעולמות של קודש.
יש הסבורים שאנחנו מעורבים בחברה הישראלית, משום שהציונות הדתית היא יצור מורכב, פתוח, לא מחויב לגמרי לתורה. לא ולא - אנחנו מחויבים לתורה באופן מלא. אנחנו שם - במדינה, בחברה, בעשייה, בצבא, במדע, וכדומה - מתוך תורה ולשם התורה. את זאת צריך ללמד את בנינו.
מיותר להדגיש שהבוֹרוּת גם משפיעה על הדיוק. מי שלא למד לעומק את משנת הציונות הדתית, את שורשיה ואת האידיאלים שלה, יתקשה לשמור על דרכה בדייקנות. הוא ודאי יסטה ממנה פעם אחר פעם.
כל זה מחייב הסברה, לימוד ועיון שיטתי, מתוך מקורותיה התורניים של הציונות הדתית. בלשון אחרת: צריך חינוך לציוניות-דתית. לא רק חינוך לנאמנות לדרך אלא חינוך להכרת שורשיה האידיאולוגיים. קיימת ספרוּת ציונית-דתית ענפה, חלקה עמוקה מאוד וחלקה פופולרית. כך שלא חסרים מקורות ספרותיים שעליהם ניתן לבסס את החינוך לציוניות-דתית. השאלה העיקרית היא באיזו שיטה ובאיזו מסגרת ראוי לחנך לציונית-דתית. האם למסד את החינוך לציוניות-דתית ולכלול אותו בתכנית הלימודים המסודרת בבית הספר במהלך שתים-עשרה שנות הלימוד, או להשאיר אותו לתנועת הנוער וליתר המסגרות של החינוך הבלתי פורמלי. יש יתרונות לכאן ולכאן. גם היום נעשית פעילות חשובה בנידון בכל מיני מסגרות, אבל אין חינוך שיטתי. ההתייחסות היא מעמיקה אבל נקודתית. היא ממוקדת רק באותם נושאים שהזמן גרמן. האירועים האקטואליים מעוררים שאלות. הנוער מוטרד מהן, מתעניין, מסתקרן, פונה ושואל, וזוכה לתשובות תורניות מעמיקות, אבל אין לימוד מובנה, מקיף ושיטתי. בחלק מהישיבות, המכינות, המדרשות והמכללות, מוקדש זמן ללימוד משנתה של הציונות הדתית, אבל למה להמתין ח"י שנים? למה להשהות כל כך הרבה זמן את החינוך לציוניות-דתית? למה להסתפק בחינוך לנאמנות לדרך ללא משנה רוחנית סדורה?!