עד כה עסקנו בהיבט אחד של המבחנים. המבחן משמש ככלי אבחון המאפשר למורה לאתר את התלמידים המתקשים בלימודיהם, על מנת להדריך אותם ולהגיש להם עזרה לימודית. זוהי תרומתם החשובה של המבחנים. התעודה נועדה ליידע את ההורים מהו מצבם הלימודי של הבנים כדי שגם הם יוכלו לסייע להם. הפן השלילי של המבחנים הוא ההתמקדות בהישגים הלימודיים הבנויים על יכולת אינטלקטואלית וזיכרון, שהם תכונות מוּלדות, בשעה שלימוד התורה מתחיל מההשתדלות - "לפום צערא - אגרא" - ומהדבקות בתורה. שיטת הציוּן המקובלת עלולה לסלף את היחס הנכון לתורה ולצמצם אותו רק למישור הלימודי.
עתה, נפנה להיבט אחר. המבחנים תורמים במישור נוסף: הם משמשים כתמריץ המעודד את התלמידים ללמוד. השאלה היא האם תמריץ חיצוני הוא רצוי או פסול? התשובה מצויה בחז"ל (בבא בתרא דף כא): "קנאת סופרים תרבה חכמה". הקנאה והתחרות ממריצות ומדרבנות את העוסקים בחכמה, ועל ידן מתרבה החכמה. אמנם הראי"ה קוק זצ"ל טען שעל חכמה זו נאמר שבעקבא דמשיחא "חכמת סופרים תסרח". איזו חכמה תסרח? החכמה שהושגה על ידי הקנאה. אבל, למרות הערה ביקורתית זו, אין לשלול לחלוטין את חשיבותם של התמריצים. ההישגיוּת איננה פסולה, היא אינה שונה מכל עשייה שאינה לשמה, שהיא לגיטימית ובמיוחד בחינוך. כל שיטה המעודדת לימוד תורה היא חיובית - פרסים1, בחינות או ציונים.
משך עשרות שנים, נהג הרש"ר הירש לבחון את התלמידים המבוגרים של בית ספרו מידי שבוע בשבת אחר הצהריים (בשעה 14:30 בדיוק!), ובסוף השנה הוא היה עורך מבחן פומבי על לימודי קודש וחול. הר"י רוזנהיים סיפר שבמהלך מבחן פומבי הוא נשאל על המשנה ממסכת חולין "טיפת חלב שנפלה על החתיכה", והוא ציטט את המשנה בעל פה עם פירוש רש"י, לנוכח מבטו המשולהב של הרש"ר הירש.
מסופר שהאדמו"ר "צמח צדק" מחב"ד היה בוחן פעם בחודש את בנו בן השבע ואת חבריו ב"חדר" שבו למדו. הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון מחב"ד, העיר שה"צמח צדק" עמד באותה תקופה בשיא נשיאותו, פסק לרבבות ועסק בעניני כלל ישראל, ועם כל זה הוא מצא פנאי לבחון מספר ילדים קטנים שלמדו מעט הגמרא עם תוספות. הוא לא סמך על שליח. מכאן החשיבות להתעניין בלימודם של ילדים קטנים ולקרב אותם לתורה "לתת להם להבין את היוקר (= החשיבות) של התורה והמצוות ולימוד תורה, והוא זוכר אחר כך לקחת מכספו ולתת לילד קטן במתנה". מכאן למדים אנו כיצד להפוך את הבחינה לתמריץ חיובי על ידי מפגש עם דמויות מרשימות אשר בוחנות את התלמידים.
לעומת זאת, מביאים כותבי תולדות ה"חזון איש" (מעשה איש, ח"א סד) שהוא התנגד לעריכת מבחנים בכתב לתלמידים, ונימק זאת בחשש שהתלמידים לא יקפידו על קדושת דברי התורה שבדפי המבחנים. כאשר טענו בפניו שניתן לאסוף את דפי המבחנים ולגנוז אותם, השיב ה"חזון איש": "זהו דבר שברגש, ואין מה להתווכח עמי". כלומר, ה"חזון איש" התנגד התנגדות פנימית עמוקה למבחנים בכתב, הוא הסתייג מכל התהליך, מראשיתו ועד סופו, עד לטיפול בדפי המבחן לאחר גמר הבחינה.
יש תמריצים שמועילים בגיל מסויים, אבל הם הרסניים בגיל אחר. בגיל תיכון, ההשפעה של המבחנים והציונים היא הרסנית אצל חלק מבני הנוער. הציונים תורמים בצורה חיצונית להגברת לימוד התורה אבל יוצרים חייץ פנימי בין התלמיד לתורה. לעיתים, הם מרחיקים יותר ממה שהם מקרבים. ליתר דיוק: המבחנים מקרבים את הקרובים, ומרחיקים את הרחוקים. מאחר שקיימת אי-ודאות מי הם הרוב - "הקרובים" או "הרחוקים" - קשה להעריך את השפעתם הכוללת של המבחנים במקצועות הקודש על תלמידינו!
לא אחת, נוצר מעגל קסמים שלילי - בלא מבחנים אין לימוד תורה, ועם המבחנים יש שנאה ללימוד תורה. במקרה כזה - אין ברירה, צריך לשבור בכוח את מעגל הקסמים למרות המחיר הכבד שהוא יגבה ממערכת הלימודים הסדירה.
יש טוענים שהתלות של לימוד התורה במבחנים מעידה על חולשה גדולה של תלמידינו באהבת התורה. אחרים טוענים שצורת הלימוד המקובלת ותכניות הלימוד הן שורש הבעיה. אחרים סבורים ששורש הבעיה איננו צורת הלימוד אלא האווירה הלימודית. דבר אחד ברור: צריך להרבות בחינוך לאהבת תורה. הקשיים מתגלים בגיל תיכון, אבל מקורם הוא בגיל ביה"ס היסודי, לכן החינוך לאהבת תורה צריך להתחיל כבר בשלבים הראשונים של החינוך. מי מופקד על החינוך לאהבת תורה? - המורים? - ההורים? כולם. כיצד מאהיבים את התורה? מי שאוהב בעצמו את התורה מאהיב אותה על הזולת. עיצה זו איננה תעודת ביטוח שנצליח להאהיב את התורה של בנינו ובנותינו, היא איננה תרופת פלא שהצלחתה מובטחת, אבל היא תנאי. בלעדיה קשה מאוד להאהיב את התורה על ילדים ובני הנוער.
נרבה אהבת תורה, ואז לא נזדקק למבחנים!
1 אנו שבים בזה לדיון על מתן פרסים לעידוד לימוד תורה. פרסים כמו מבחנים הם תמריצים חיצוניים. ההסכמה של כל גדולי ישראל היא שהקביעה של חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן" (נזיר כג א) מהווה הדרכה חינוכית המתארת את השלבים השונים בהתקשרוּת לתורה. תחילת הדרך היא "לא לשמה". ר' חיים מואלוז'ין בספרו "נפש החיים" כותב שכמעט בלתי נמנע להתחיל ב"לא לשמה". הצעדים הראשונים הם בדרך כלל "שלא לשמה", ואין להיבהל מכך. ובלבד שיתקיים "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות". הוי אומר: בשלב הראשון, הקביעות בתורה חשובה יותר מאיכות הכוונות המלוות את לימוד התורה. כלומר, ה"לעולם" חשב יותר מה"לשמה". אבל, הגר"א, רבו של ר' חיים מואלוז'ין, הזהיר שאין להתמכר לתמריצים חיצוניים, כיון שגם ילדים הם בעלי שאר רוח: "צריך לחנך את הבנים בילדותם לשם שמים, ואל ישגיח על האומרים שהנער אין צריך לזה" (מתוך "אבן שלמה").
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.