בחברה המודרנית, להדביק על מישהו את התואר "תמים" זהו עלבון נורא עבורו. תמימוּת היא שם נרדף לחולשה. התמימוּת - בלועזית: הנאיביוּת - מבטאת חולשה מול עורמת החיים. הפיקחות, היפוכה של התמימוּת, היא התכונה המנצחת בחברה, היא הכלי הנכון והמוצלח להתמודדות במציאות חברתית דורסנית ומורכבת. אדם תמים נדון לסבל ולעינוי בעולמנו. גם אם סביבתו הקרובה היא רגישה ומתחשבת ואיננה מעונינת להסב לו סבל, הוא לא ישבע הרבה נחת, מפני שהתרבות שבה אנו חיים היא תרבות הדוגלת בחכמה ומנוהלת על ידי החכמים, היא ספוגה בערמומיותו של הנחש. "והנחש היה ערום (= חכם) מכל חית השדה".
כל הילדים הם תמימים, ומשום כך הם חלשים. אילמלא ההגנה שמעניקים להם המבוגרים, לא היתה להם עמידה בעולמנו. מאמרי חז"ל רבים מדמים את יחסי הורים-ילדים, לנשר המרחף על גוזליו ומסוכך עליהם בכנפיו. לכן, מה יותר נכון מאשר לעקור ולשרש כמה שיותר מוקדם את התמימוּת מהילדים ולהכניס אותם לתוך עולמם של המבוגרים הפקחים והמפוכחים.
האמנם?!
נגד גישה זו יצא הראי"ה קוק זצ"ל במאמרים רבים. לא רק שהתמימות איננה שלילית אלא היא המעולה שבתכונות הנפש. על הילדים נאמר שבזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, מתקיים העולם (שבת קיט ב). מה מיוחד בהבל פיהם של תינוקות? הגמרא מספרת שרב פפא שאל את אביי: "דידי ודידך, מאי?". כלומר: מה איתנו?! האין העולם עומד בזכותנו? ענה לו אביי: "אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא". המהרש"א מבאר שהביטוי "הבל פיהם" רומז ללימוד תורה שבו הצטיינו רב פפא ואביי, ובכל אופן תינוקות של בית רבן עדיפים. מדוע? הסביר הרב קוק: ההבל שאין בו חטא של הילדים הקטנים הוא התמימות, התום, הטוהר, ההתנהגות התמימה שאיננה מוּנעת על ידי הכרעות שכליות מורכבות ומסובכות. מול עורמתו של עשו אשר ציד בפיו, ניצב יעקב "איש תם", שאיננו חריף לרמות (על פי רש"י). התמימות היא ביטוי לטבע הנשמה, לתנועותיה החופשיות, לפני שמתערבים בה שיקולי החכמה, אשר מסבכים ומסרבלים.
לכן, הרב קרא שלא לשבור את התמימות של הילד אלא להיפך: לשמר אותה. החכמה שאדם רוכש במהלך חייו איננה תחליף לתמימות אלא היא תוספת כלי חשוב על מנת להגן על התמימות, על מנת שלא תיסדק על ידי המהומה שבחיים. החכמה משמשת כמעטפת, אבל התוך של החיים הוא התמימות. החכמה מבססת את התמימות ומשכללת אותה. יעקב אבינו לא הסתפק בתמימותו אלא הוא היה "איש תם, יושב אוהלים", הוא ישב באוהלי החכמה של שם ועבר, אבל ביסודו הוא היה "איש תם".
המהר"ל מציין שפעמים אחדות מזכיר התנ"ך את צמד התכונות "תום ויושר" יחד, והוא מבאר את ההפרש ביניהן: "הישר מצד שכלו וחכמתו מתבונן לעשות ישר, והתמים הוא שהולך בדרך הישרה מעצמו בלי שום התבוננות רק הולך בדרכו בתמימוּת. ויעקב היו לו שתי המידות" ("נתיבות עולם", נתיב התמימות). החכמה צריכה ללוות את התמימות, להעניק לה עוצמה, אבל לא לפגוע בה.
יש הסבורים שחכמה ותמימות סותרות אחת את השנייה. זה איננו נכון. הסתירה איננה בין התמימות לחכמה אלא בינה להתחכמות. ההתמכרות לחכמה עוקרת את התמימות, הערמומיות מבטלת אותה. אבל חכמה מצד עצמה עשוייה לשרת את התמימות.
חלק ניכר מגדולי ישראל - ברוכי הכשרונות, גאוני עולם והוגי דיעות עילאיים, מעמיקי מחשבה - הם אנשים תמימים. מחד, הם מביטים למרחוק בחכמתם ורואים את הנולד, מנהיגים ומנווטים מתוך שיקול דעת, ומאידך, הם תמימים ביחסיהם עם הבריות, חדורי חזון, מלאי תקוות ואמונה. גאוני עולם עם חיוך תמים.
גם האידיאליסטים הם אנשים תמימים. עורמת החיים תלחש לאוזנם לנטוש את כל האידיאלים ולעשות רק למען עצמם, למען רווחתם האישית, היא תלעג למסירותם למען העם והחברה. כמו כן, גומלי החסדים בגופם ובממונם הם אנשים תמימים המוותרים על שלהם לטובת הזולת. איזו תמימות! אוהבי הארץ, הנוטשים את המחוזות השמנים והעשירים של הגלות לטובת ארץ ישראל הם אנשים תמימים. מתיישבי יש"ע המתעלמים מהמצוקות הבטחוניות הם אנשים תמימים, אידיאליסטים. צופי הישועה, המחכים למשיח גם כאשר הוא מתמהמה, אף הם תמימים. כל מי שמקווה לטוב ומאמין שסוף הטוב לנצח הוא תמים. מולו ניצבים הציניקנים הערמומיים, הלועגים לכל אידיאל, לכל התנדבות, לכל חזון טוב, לכל תמימות.
כל אידיאליסט ניזון מתמימות ילדותית שלא נמוגה. "כל התמכרות טבעית לאיזה אידיאל מרומם, היא חזרה אל הילדוּת (= אל התמימות המאפיינת את הילדות)" (הראי"ה קוק, שמונה קבצים, ב שנט). החכמה היא חשובה, היא תסייע למימושו של האידיאל לבל יתנפץ על סלעי המציאות, לבל יתפורר, אבל לבדה היא איננה מבטיחה את אושרו של האדם.
התמימוּת איננה חסרון אלא מעלה. בלעדיה, לא יקום אף אידיאליסט. החכמה מנתחת, מבקרת, מחדדת ומעמיקה, היא מסוגלת לקדם את המדע ואת הטכנולוגיה, אבל איננה מסוגלת להניע את גלגלי ההתקדמות הערכית של האנושות. לשם כך, האנושות זקוקה לתמימות, לתום של הילדות, הרואה את העולם בעין טובה, היא זקוקה לאמונה בטובו של המין האנושי וביכולת לתקן את העולם במלכות שדי.
לפני שאדם וחוה התפתו לעצתו של הנחש, ש"היה ערום (= חכם) מכל חית השדה", הם חיו בעולם שכולו טוב. הם חיו בתמימות גדולה ולא התבוששו. רק לאחר מכן, הם טעמו מעץ הדעת טוב ורע, ופרחה תמימותם...
דרך אגב, גם בשביל להתחתן צריך הרבה תמימות. ההיסוסים המלווים בחירת בן/בת זוג מובנים מאוד. ספיקות ופחדים מתגנבים בלבו של האדם - כיצד אתה קושר את גורלך עם אדם זר? מי תוקע לידך שצעד זה יוסיף לך אושר? האינך חושש מכישלון אפשרי? על מנת לכרות ברית של חיים עם בן זוג או בת זוג ולקוות לטוב, צריך תמימות. בסופו של דבר, ההחלטה התמימה והבריאה להקים משפחה מוכיחה את עצמה ומשתלמת, היא בונה את העולם ומעניקה לאדם אושר. זו אחת הסיבות, שצעירים, אשר רוח של תמימות מפעמת בליבם, מצליחים למצוא את בן זוגם יותר בקלות ממבוגרים. אובדן התמימות הוא אחד הגורמים לירידת אחוזי הנישואין בחברה המערבית.
גם לימוד תורה בישיבה מחייב תמימות: אדם מזניח לפרק זמן את דאגות הפרנסה ומתמסר ללימוד תורה. בזכות תמימות זו גדלים תלמידי חכמים אידיאליסטים המרוממים את עם ישראל. במקום לשאול את עצמם "פרנסה מה תהא עליה?", הם שואלים "תורה מה תהא עליה?" ועוסקים בתורה ימים ולילות.
לכן, ייעודו של החינוך איננו לבטל את התמימות ולהמירה בחכמה אלא לצייד את התמימות בכלי החכמה על מנת לשכלל אותה ולהגן עליה. את התמימות צריך לטפח. יש הסבורים שחובה להפגיש את הילד עם כל מורכבותם של החיים, על מנת לחשל אותו ולהכין אותו למלחמת החיים. זוהי טעות. אין לזרז את היציאה מהתמימות. כל שנה נוספת או אפילו חודש נוסף של תמימות מחשלת את תמימותו של הילד ומוסיפה לו בריאות נפשית ורוחנית. אדרבה, צריך להרבות במפגשים ובתכנים המגדילים את תמימותו של הילד.
הראי"ה קוק זצ"ל מבאר שההדרכה החינוכית "בן חמש שנים - למקרא" (אבות ה כה) משקפת את הצורך להעמיק את תמימותו של הילד. בין גיל חמש לעשר, הילד הוא "מלא תוֹם ואהבה לכל החיים, ורואה את העולם כולו כמישור". בתקופה זו, מומלץ לפתח בו "רגשי קודש, שתוּמת הילדוּת תועיל להקליטם (= להפנימם) בלבבו הטהור והרך המוכן לאור הקודש". הילד הוא מלא תמימות, לכן מומלץ לבסס אותה בנפשו ולפתח אצלו מידות טובות ורגשות של קדושה. התוכן הלימודי המתאים ביותר לכך הוא המקרא ש"מעורר את קרבת ה', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו ובייחוד על ישראל עם קרובו. מוּסר הנביאים ותהילות אל חי אשר בכתבי הקודש מעוררים את רגשי הלב הטבעיים להדריכם בדרך ישרה וקדושה". הוא מרגיש "את יופים וזיוום של פשטי המקראות, בסיפוריהם ומליצותיהם ורעיונות מוסרם, המרהיבים לב ונפש גם בחיצוניותם, וביושר עניניהם בטבעיוּת המידות ונפלאות ה' וחסדיו" (עולת ראיה). כמובן, גם בגילאים יותר מתקדמים, אין לוותר על החינוך לתמימות אלא להוסיף לו נדבכים נוספים.
אחד מסיפורי מעשיותיו, שהם משלים רוחניים וחינוכיים, הקדיש ר' נחמן מברסלב ליחס בין התמימות לחכמה - "מעשה בחכם ובתם". בתחילת מעשה זה, מתואר התם כאדם שאיננו חד-שכל ואיננו מצליח במלאכתו, אבל הוא מסתפק במועט, נושא אישה וחי באושר. החברה שופכת עליו קיתונות של לעג וציניות על תמימותו, והוא מגיב במילים: "רק בלי ליצנוּת!". לעומתו החכם, מחכים בחכמות ומצליח באומנותו, אבל איננו מוצא מנוחה לנפשו, חי בבדידות ובחוסר סיפוק. בסופו של המעשה, מתהפכים היוצרות: התם מתמנה לשר גדול בזכות תמימותו, הוא לומד חכמות אבל ממשיך לדבוק בתמימותו. "אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש בחכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו". החכם ממשיך לפקפק בכל וללעוג לכל, הוא מתייחס לחיים בצורה צינית, ויורד מדחי אל דחי.
דרכו זו של ר' נחמן בעבודת ה' היא מיוחדת. ר' נחמן הרים על נס את התמימות והפחית בערכן של החכמות. הוא הטיף לכך שאדם "יוכל לבוא לשמחה גדולה על ידי תמימותו ואמונתו, כי החכמות אינן צריכות כלל, רק אמונה ותמימוּת ופשטוּת בלי שום חכמה כלל. כי החכמות מזיקות מאוד לאדם, והחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם, כי החכמה מטעה אותו מחכמה לחכמה... עד שנלכדים ונתעים בחכמות עצמן, בבחינת 'לוכד חכמים בעורמם' - ב'עורמם' דוקא, היינו: בערמומיוּת וחכמות שלהם בעצמם הוא לוכד אותם. אשרי ההולך בתמימות!".
שונה היא שיטתו החינוכית של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. לא תמימות לבד ולא חכמה לבד, אלא שילוב של תמימות עם חכמה. השלמות האישית איננה נבנית על ידי חלק אחד מבין שני ביטויי האנושיות (התמימות והחכמה) אלא היא כוללת את הטוב שבשניהם ומאחדת אותם. אליבא דהרב קוק, היפוכה של התמימות איננה החכמה אלא ההתחכמות, אבל התמימות והחכמה צועדות יחד.
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.