תמימוּת אמונית - גם ביחס לאמונה הועלתה השאלה, איזו אמונה עדיפה - האמונה התמימה או האמונה ה"חכמה"? כאן ראוי להעיר שאין שאלה זו זהה לבעיה שעליה חלוקות היו הדיעות בין גדולי ישראל בימי הביניים, האם לבסס את האמונה על חקירה הפילוסופית או לדגול ב"אמונה תמימה". מחלוקתם היתה האם לבסס את האמונה על המסורת הנאמנה ועל ה"קבלה" מדור לדור המעידות על התגלות ה' במתן תורה ומספרות את דברי הנביאים, או לבסס את האמונה על הוכחות פילוסופיות. האם להדגיש את "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", או את "אנכי ה' אלוקיך" במשמעותו הפילוסופית. יש אמרו, האמונה בה', הנשענת על המסורת הנאמנה, המעידה על התגלות ה' בהיסטוריה האנושית, היא העיקר. הפילוסופיה הדתית נחוצה רק למי שנחשף להשקפות זרות, וספיקות חלחלו בתוכו. ויש שאמרו שהאמונה השלמה מחייבת את דרכי החקירה הפילוסופיים המוכיחים בהגיון רב את כל יסודות האמונה. האמונה הנשענת על המסורת נצרכת רק למי שדרכי החקירה סגורים בפניו.
השאלה שהעמדנו בראש דברינו עוסקת במישור אחר של האמונה. תמימות מול חכמה. תמימות אמונית, הבוקעת מהרגש, מהטבע האנושי, מההרגשה הבריאה והפשוטה שמקוננת בלב היהודי, מול אמונה "חכמה" - שכלית, עיונית, שיטתית ועמוקה.
ככל יתר תחומי החיים, שבהם הדרך הנכונה היא שילוב מאוזן של תמימות וחכמה, כך גם ביחס לאמונה הדתית נדרש שילוב של תמימות וחכמה. הראי"ה קוק (אורות עמ' קסז) כותב שקרבן העומר (הקרב בפסח), אשר עשוי משעורים שהם מאכל בהמה, מסמל את האמונה "הנוטה לרגש הטבעי" הנובעת "מעומק סגולת הנפש שבישראל". לעומתו, קרבן שתי הלחם (הקרב ב"שבועות") אשר עשוי מחיטים, שהם מאכל אדם, מסמל את האמונה "השכלית והעיונית". בין פסח לשבועות, בין יציאת מצרים למתן תורה, אנו מטפסים מהאמונה הטבעית לאמונה השכלית.
השילוב בין תמימות לחכמה איננו פשוט. בדרך כלל, נוטה האדם להתמסר לצד החזק שבאישיותו, לבולט שבין כשרונותיו. קשה לו לשלב סגנונות שונים, על כן הוא בוחר בדרך אחת, או בדרך התמימות או בדרך החכמה, בהתאם לכשרונותיו או לכיוון החינוכי שבו גדל. אכן כותב הרב קוק: "חולשת האדם גורמת, שבהיותו מוכשר למחקר שכלי יוחלש בו יסוד הנטיה האמונית, ובהיותו שלם באמונה הוא עלול למעט בהשכלה וחכמת לב. אבל תכלית דרך הישרה היא, שכל כוח לא ימעט את חברו, ולא יתמעט על ידו, כי אם יתגלה בכל מלוא עוזו, כאילו היה הוא השולט לבדו. כוח האמונה (= הטבעית) צריך שיהיה שלם כל כך כאילו אין לו שום אפשרות של מחקר, ולעומת זה צריך שיהיה כוח החכמה כל כך מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כוח של אמונה בנפש". זוהי מלאכת אומנוּת: לפתח את הרגש האמוני הטבעי, הבוקע ממעמקי הלב היהודי כאילו אין זולתו, ולהעמיק בחכמת האמונה, בבירורה ובליבונה, כאילו אין בלתה.
הרב הִרבה לכתוב על הצורך להרחיב את לימודי האמונה, להקדיש יותר זמן לעיון שיטתי בתכני האמונה, על מנת לפתח משנה אמונית כוללת מסודרת ומקיפה, אבל הרב הזהיר (מדות הראיה, אמונה ו) ש"ההצלחה של הלימודים" תלוייה בקישורם ל"נקודה החיה, הפנימית, הטבעית לנשמת האדם, והמאירה באור חיים אמיצים בנשמה הישראלית בייחוד, היא נקודת קדושת האמונה האלהית, יסוד יראת ד' באמת, מתוך שאיפת חיים פנימיים, מתוך הרגשה ערה וזכה...". הוי אומר: האמונה הטבעית מחיה את אמונה ה"חכמה", היא מעניקה לה עוז, רעננוּת ועוצמה. האמונה "החכמה" מרחיבה את גבולותיה של האמונה הטבעית, מזככת ומטהרת אותה, ומוסיפה לה בהירות ושיטתיות (שם, ז).
שילוב מפתיע זה הוא מנת חלקם של גדולי המאמינים בעם ישראל. משנתם האמונית היא סדורה, עמוקה ורצינית, מלאה כובד ראש, בנויה לתלפיות ומקיפה מרחבי עולם, אבל בתוך-תוכה מסתתר ברק של תמימות ושל התלהבות קדושה, ערגה אין-סופית לאלוקים, כמיהה לדבקות נפשית, כיסופים לקירבת ה', אשר מקורם בטבע הישראלי המיוחד.
שואפים אנו אל השלמות, אל אמונה מלאה המורכבת מתמימות ומחכמה, אבל אין לזלזל בביטויים אמוניים חלקיים - תמימות לחוד, או חכמה לחוד. כל ביטויי האמונה המתגלים בעם ישראל מצטרפים לחשבון גדול, משלימים אחד את זולתו ויוצרים את האמונה המפוארת של עם ישראל.
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.