לא פעם כבר הזכרתי בדברי הקודמים את הצורך להתאזר בשתי מידות אלו בשעת הנהיגה. הפעם ברצוני לייחד את כל הפינה למידות מכוננות אלו שיסודן בדברי חזל והן מהוות יסוד לכל בניין האישיות של כל אחד מאיתנו:
"...מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן (ריננו חכמים, שמא רבי עקיבא גדול מרבי אליעזר הגדול? א.ק). יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו" (בבלי, תענית כה,ב).
מעשה זה מוסבר יפה בשו"ת ציץ אליעזר (יז,מא):
"... יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. ומקשים, דהלא בזה גופא זה גדול מזה, שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, ואיך אמר לא מפני שזה גדול מזה, ומביא בשם הגה"צ ר ישראל סלאנטער ז"ל, כי באמת מצינו במדה זו מחלוקת ב"ש וב"ה - כידוע ששמאי היה קפדן, והלל היה ענוותן וסבלן, ודעתו הקדושה של שמאי היתה שכן הוא לרצון ה להתנהג בקפדנות ולא למחול על כבוד התורה וכו ולא כן דעת ב"ה... ולפי"ז הנוכל לומר כי ר"ע היה יותר צדיק מר"א באחזו מדת הסבלנות? לא ולא ח"ו (אלא שכל אחד מהם אחז במידת רבותיו. א.ק), ורק לענין מעשה שאירע אז בעצירת גשמים על חטא הדור, והיו צריכים להעברת פשע... יותר נתקבלה אז תפלת ר"ע, משום דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו, וזאת היא כוונת הקב"ה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו, לזאת נתקבל עתה תפלתו יותר מר"א כי בזה הפעם היו צריכין לכך..."
היכולת שלנו להתאזר בסבלנות גם כשהתנועה בסביבתנו לא מתנהלת באופן המתאים לנו, היכולת לנהוג באיפוק גם כשמישהו לפנינו או לצידנו נוהג שלא כשורה, היא אבן יסוד לתיקון האווירה השוררת בדרכים.
לא אחד ולא שניים מאיתנו משתדלים לאמץ מידות אלו בהנהגתנו היומיומית. אנו שומעים חרפתנו ולא משיבים. איננו קופצים בראש, אלא ממתינים עד שיגיע תורנו לקבל משהו או לדבר. אני בטוח שציבור נכבד בחברתנו מעדיף לאמץ כדרך חיים את דרכו של רבי עקיבא. בכלל האיפוק והסבלנות הם ערכי יסוד ביהדות. לעומת ההשקפה הנפוצה בתרבות הסובבת אותנו בה סיפוק הצרכים והמאוויים עומדים בראש סדר העדיפויות של האדם המערבי, אנחנו מאמינים שדווקא האיפוק והסבלנות - כיבוש היצר, הם שעושים אותנו מאושרים, הרבה יותר מאשר הסיפוק המיידי של כל תאווה וצורך. אורחות החיים של התורה והמצוות סובבים סביב ציר זה.
משום מה, ברגע שאנו נכנסים למכונית וסוגרים את דלתה רבים מאיתנו נהפכים לאנשים אחרים. אנו מאבדים את היכולת להעביר על מדותינו, ושוכחים את הסבלנות והאיפוק, כאילו איננו מכירים אותן כלל. והלא על הכביש אנו צריכים להן שבעתיים!!
לפני עשרות שנים היה נוהג לומר מורי לנהיגה: זכות קדימה על הכביש מקבלים, ולא לוקחים. באמירה זו מתמצית הנחיה לנהיגה נכונה וזהירה. הדבר הראשון שאני חייב להקפיד עליו כשאני נוהג על הכביש הוא להיות בערנות מתמדת ובריכוז מרבי בנהיגה, גם אם הכביש ריק ומכוניתי היא היחידה במקום. ברגע שנהיגתי מתייחסת לנהגים נוספים שמסביבי אז תעמוד למבחן יכולת האיפוק ומידת הסבלנות שלי. אז אני עומד למבחן אם אני ראוי להיקרא תלמידו של רבי עקיבא...