הרב חגי לונדין: לא המצאנו את הגלגל. יש תשובות ל'הורדת הכיפה'

צריך זמן: השחיקה הדתית היא חלק מהחיים. אין צורך להיבהל מהנתונים על 'הורדת הכיפה'. צריך להתאמץ כדי להתמודד עם העניין. הרב חגי לונדין לא מתרגש מהסקר התקופתי

חדשות כיפה הרב חגי לונדין  08/06/17 11:16 יד בסיון התשעז

הרב חגי לונדין: לא המצאנו את הגלגל. יש תשובות ל'הורדת הכיפה'
הרב חגי לונדין, צילום: באדיבות המצולם

מידי פעם מתפרסם סקר מפחיד המתאר שחמישים אחוז / תשעים אחוז / מאה אחוז  (מחקו את המיותר) מבוגרי החינוך הדתי 'מורידים את הכיפה'. לא אכנס לניתוחים סוציולוגים של הסקרים (מה למשל נחשב 'בוגר חינוך דתי' ומה נקרא 'להוריד את הכיפה?) אבל ברור שאיך שלא נהפוך את זה, רבים מידי מבנינו ומבנותינו לא ממשיכים בדרך בה היינו רוצים; והשאלה היא מדוע? ישנם כאלה שתולים זאת בחוסר של לימודי אמונה / חסידות, בעודף לימודי אמונה / חסידות; בחוסר מסגרות חינוך, בעודף מסגרות חינוך; בהסתגרות-יתר של בני עקיבא, בפתיחות-יתר של בני עקיבא; ועוד כהנה וכהנה.

הכל נכון! אבל לפני הכל ואחרי הכל חשוב להכיר בכך כי בעולמנו הנוכחי ישנו חיכוך ראשוני בלתי נמנע בין התורה (כפי שמופיעה כיום) לבין דרישות החיים. גם בחור/ה שקיבלו את החינוך התורני האיכותי ביותר, כאשר יכנסו למעגל הצבא, המשפחה, העבודה – ימצאו את עצמם בשלב ראשון (!) במתח רוחני נמוך יותר. לבחור ישיבה רווק יש יותר זמן ללימוד תורה מאשר לאברך בעל משפחה; ולנערה בתפילת יום כיפור יש יותר פניות נפשית להתעלות רוחנית מאשר לרופאה בבית חולים. זו המציאות! אפשר כמובן לטמון את הראש בחול ולהימנע מלהיכנס לחיים (וישנם ציבורים שאכן מתיימרים לעשות זאת); אבל סוף כל סוף מישהו צריך להתחתן, ללמוד מקצוע, לעבוד ולשרת בצבא. קוראים לזה 'לחיות'. ככל שמעגלי החיים מתרחבים יותר (מה שעדיין לא מתרחש אצל הציבורים המוזכרים לעיל ולכן משלים עצמם שאצלם 'אין בעיה') – ישנם גם כאלה שהמתח הזה גורם להם לוותר ברמה זו או אחרת על זהותם הדתית. 



ברגע שמכירים ששחיקה רוחנית היא מציאות ראשונית בלתי נמנעת ישנן שתי אפשרויות-תגובה: אפשרות אחת היא חוסר אמון שהתורה אכן יכולה להדריך את החיים (ואולי זוהי התחושה שגורמת בסופו של דבר אצל חלק מהאנשים 'להורדת הכיפה'); אפשרות שנייה הוא פיתוח אמון עמוק יותר בתורת ישראל. התורה לא מתחילה ולא נגמרת בדור שלנו. הרעיונות היהודים נועדו מלכתחילה להופיע בתוך חיי העולם הזה ולשם הם אכן יגיעו; אבל צריך לזה זמן, גם רמה האישית וגם ברמה הלאומית! הדברים אינם רק משאלת לב אלא ניכרים בשטח. גם כעת אנו יכולים להבחין שאף אצל אלה שנטשו את המסורת, ישנה תביעה למסגרות לימודי-יהדות שצצות כפטריות אחרי הגשם; לחיפוש כנה אחר זהות ערכית-חברתית; ואצל חלקם ישנה גם שיבה לעולם הדתי, ברמה זו או אחרת, בגיל מבוגר יותר.



קשה לי להצביע על מעשה ספציפי שישנה את התמונה מהקצה אל הקצה באתגר הרוחני הנוכחי. אנחנו כמובן נחזק את כל המערכות הקיימות; נוסיף קדושה; נוסיף חינוך; נדון כל העת מהו האיזון הרצוי בין התורה לחיים – אולם בעיקר צריך סבלנות לשטח לעשות את שלו. במבט רחב – למרות כל הבכי והנהי – התרבות העממית במדינת ישראל הופכת משנה לשנה ליותר מסורתית ויותר לאומית; וצומחת פה תורה עמוקה וגדולה יותר מכל מה שהכרנו. אנחנו נעשה ככל יכולתנו – ואלוהים עזר, עוזר ויעזור – כל הזמן.  

                                                                                 המאמר יפורסם בעלון 'קרוב אליך' בשבת