בעקבות הודעתו של שר החינוך,הרב רפי פרץ, כי הוא לא מאריך פעם נוספת את כהונתו של ראש החמ"ד הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, יצא הערב (ד) מכתב מליפשיץ ברשימת תפוצה למנהיגי החמ"ד בו הוא נפרד. וכך הוא כותב:
אחיי ורעיי,
מנהיגי החינוך היקרים מאוד,
ברכות וה' עמכם.
למען האמת, אינני יודע מה כותבים ב"איגרת פרידה".
איך נפרדים ממי שאתה מרגיש חלק ממנו?
איך כותבים איגרת שמעולם לא כתבת?...
איך ניתן לכתוב איגרת מסכמת כשאתה חש בתחילת הדרך ממש?...
מה כותבים לקבוצה גדולה של מנהיגי חינוך, איגרת כללית - כשבתוך הכלל אתה מכוון לכל אחד ואחת?
מה נכון להדגיש דווקא ברגע הסיום??? שלל של נושאים משמעותיים, או לגעת בנושא אחד ארכימדי?
"אין אדם נפרד מחברו אלא בדבר הלכה שלפיכך זכרהו" - איזו הלכה כדאי ללמוד כדי שנזכור זה את זה? (לא במובן הפשוט, של זיכרון העבר, אלא זיכרון במובן של הנכחה, של משמעות, של מחויבות לשליחות העליונה של החינוך).
מה נכון לכתוב באיגרת שמסכמת שותפות של תשע וחצי שנים של חשיבה, לימוד הדדי וניסיון לעשייה משותפת בשדה החינוך במשפחת החמ"ד?
מה אומרים כשליבך מלא על גדותיו?
אולי נכון לומר ברגע שכזה, את מה שפשוט כ"כ ועמוק כ"כ -
תודה.
במסכת ברכות למדנו: "רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה ... בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי". הסביר הרמב"ם - "הודיה על חלקי- שבח לאל על הטובה שחלק לי". כשיוצאים מבית המדרש צריך בשמחה ובהתרגשות לומר תודה.
אני מבקש לומר תודה
תודה ושבח לאל על הטובה שחלק לי וזיכה אותי להיות שותף לאלפי מנהיגי חינוך שזוכים יומיום להתחנך עם תלמידים.
תודה על האור שקיבלתי מהעשייה החינוכית האינסופית של כל אחד מכם בחינוך ילדי ישראל (השתדלתי להביא "אור חוזר...")
תודה על מסירות הנפש בעבודת החינוך שלמדתי מכם. מסירות נפש שראתה בכל תלמיד ותלמידה כאילו הם בנינו: "כל המלמד את בן חברו תורה ...כאילו ילדו"- לימדתם אותנו מהו "בית חינוך כמשפחה"- כפשוטו.
תודה על תהליכי הלמידה, ההשתלמות המתמדת של רצון להגיע ללב התלמידים, בחדשנות פדגוגית, ביצירתיות ובפריצות דרך משמעותיות.
תודה על ההובלה המשותפת את החמ"ד לחזון חמ"ד משמעותי, לעבודה חינוכית ערכית. עבודה המושתתת על אבני הדרך של החמ"ד, אבנים שיש בכוחן להצמיח את בתי החינוך כבתים השואפים מעלה מעלה ומסייעים לבאים בשעריהם לטפס בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה... בלמידה, בחינוך, ובחיזוק פיתוח הזהות האישית והדתית של התלמידים.
הרב נריה זצ"ל כשהיה צורך להגדיר את התפקיד של המחנכים בדור שבנה את החינוך הממלכתי דתי, התלבט אם התפקיד הוא לדאוג שהתלמיד יישאר עם ניצוץ יהודי, או התפקיד הוא להצמיח דור שרואה את התורה כבסיס התפיסה הישראלית שלנו עם שיבת ציון. בהגדרה של הרב נריה: "האם רק "בית הניצוץ" הוא ביתנו, האם רק שומרים אנו על הניצוץ שלא יכבה עד בוא שעת מוקד חדשה לשלהבת י-ה, או "בית המוקד" הוא ביתנו, ורואים אנו את עצמנו כדור עתידה של יהדות התורה כולה?... אנו נושאים על שכמנו את שאיפת היצירה ואחריות הדור". והתשובה היא פשוטה, לכאורה. יש לנו תפקיד גדול מאוד בדור התקומה שאנו זוכים לחיות בו. תפקידנו הוא תפקיד כפול. מחד- "בית המוקד" הוא ביתנו, כמי שרואים את עצמנו כדור עתידה של יהדות התורה כולה. ובו זמנית- אנו רואים את תפקידנו כ"בית הניצוץ". עם ישראל ששב לציון אחרי אלפיים שנות גלות, בונה את הבית השלישי. האומה כולה עוסקת בבניין הבית, בחומר וברוח. ותפקיד מנהיגי החינוך בחמ"ד הוא להמשיך את מסורת היהדות ושרשרת הדורות לכל העם היהודי היושב בציון.
תודה לכל אחד ממנהיגי החינוך בצוותי הניהול, המחנכים, המורים והגננות שרואים את תפקידם בהבערת אש העשייה החינוכית, בחדוות הדעת, ביצירתיות באהבה לכל תלמיד, במסירות נפש לאורך כל היום והלילה. "בית המוקד" ממש. (בית המוקד: מבנה בצפון העזרה, נקרא בשם זה, עקב מדורת אש קבועה שהייתה בו עבור הכוהנים)
תודה גדולה על השמחה שזכינו בכל מפגש. ללמוד במשותף, ולראות תמיד את השלב הבא שאליו עלינו לחתור ולשאוף להגיע.
תודה על השיחות הרבות שזכיתי לקיים עם רבים מכם . במפגשים אישיים, בשיחות בפלא או בתגובות במייל. למדתי עד כמה כולנו מחויבים בכל ליבנו לחינוך תלמידינו/ ילדינו. האתגרים הם רבים מאוד ומסוגים שונים - וההבנה העמוקה של גודל התפקיד היא שנותנת לנו, בין היתר, כוחות להתמודדות עם כל אתגר ומורכבות.
תודה שכל אחד מכם רואה באבני הדרך של החמ"ד את "האבנים שלו". החינוך לאהבת תורה, להבנה עמוקה ש"לכל אדם ישנה" כדעתם של בית הלל (כולל הסדרה של המעברים בין בתי הספר היסודיים לבתי הספר העי"ס, עם אתר רישום מלווה), למחויבות לקהילה, לטיפוח זהות ציונית דתית- כולל לימוד "דמות שנתית של החמ"ד" שלאורה אנו הולכים, להבנה עמוקה של הצורך ההדדי בקשר עם ההורים, למקצועיות בהוראה ופריצות דרך בחדשנות פדגוגית, לחדוות הדעת ולמצוינות לימודית ברוח "לב לדעת", ל "והעמידו תלמידים הרבה"- החובה "שכל ילד שנכנס לחמ"ד בגן הילדים ימשיך לומר 'שמע ישראל' כל חייו'", הוא הבסיס לעבודה החינוכית של כל אחד מכם.
תודה על השינויים הרבים שהובלנו במשותף בקשר המיוחד בין המטה והשדה. הטמעת תכניות רבות כמו: "חמ"ד של חופש", "רמב"ם יומי", "סוגיה יומית", "היינו כחולמים", "תפילת רבים", "שבוע החמ"ד", "לב לדעת- ידע מצמיח חינוך", "חמ"ד וחסד", "מורי המאה", חידונים ארציים ותחרויות ארציות (מסכת אבות, גמרא ותושב"ע, "ואהבת"- דמויות החמ"ד, מורשת השואה, תחרות כתיבה סופרים צעירים, מאמרים ל"באור פניך", האקתון החברתי, ועוד) , שינויים בתכניות הלימודים ודרכי ההיבחנות במקצועות השונים (תנ"ך, תושב"ע, מחשבת ישראל, ספרות, היסטוריה, מקצועות האומנות ועוד). תכניות ממ"ר בספרות והיסטוריה: "באר" ו"גלישת רוח", פריצות דרך בתכניות מנהיגות בחמ"ד (תכנית "צור" להכשרת ראשי ישיבות תיכוניות וראשות אולפנה, "עוצמה"- למנהיגות ביניים, " מישהו לרוץ אתו" במחוזות, ועוד), פרצנו יחד את "שביל הסנהדרין", " חמ"ד לתמיד"- ליווי התלמידים אחרי סיום לימודיהם, "תעודה ותהודה", במ"ה- בית מדרש הורים, כנס "מנהיגי חינוך", אתר לתלמידים - "חמ"ד ברשת", ועידת הנוער "הקהל- למען ציון", לימוד מפת ארץ ישראל, תכנית הפיוט ו"פרשה על המפה" בגן הילדים, מעגלי חמ"ד- קהילות לומדות, "מובילי למידה ולב", מרכזי הכוון לשרות משמעותי, כנס הצדעה לאבות הבית, "יום מפמרי"ם" במחוזות, כנס לחדשנות פדגוגית, יום הרב קוק, יש"י- יחד שבטי ישראל, חבורות תפילה, חזון החמ"ד, הקמת איגוד למכינות הטכנולוגיות של החמ"ד, "קוראים למיליון", השקנו את "תנועת המחנכים", ועוד.
תודה על הזכות להיות שותפים לשליחות העליונה של חינוך ילדי ישראל לטוב ולישר לאור חזון החמ"ד. נהגנו לומר שאנו דומים לכוהנים בשליחות הכפולה שלהם. חז"ל שאלו אם הכוהנים "שלוחי דידן (שלוחים שלנו) או שלוחי רחמנא ( שלוחים של הקב"ה)". הכוהנים הם שליחים של עם ישראל כלפי הקב"ה וכך אנחנו שלוחי ההורים בחינוך ילדיהם. והכוהנים הם גם שליחיו של הקב"ה כלפי עם ישראל- אנחנו שליחי המקום בהעברת תורה ומסירת תורה לעם ישראל. " משה קבל תורה מיהושע ויהושע לזקנים..." והם מסרו לנו, ואנו לתלמידינו ולבנינו.. אנחנו זוכים להיות חלק משמעותי במסירת התורה בעם ישראל.
תודה על תחושת השליחות והמחויבות של כולנו לדור שבו אנו זוכים לחיות ולאומה כולה. במובן הזה, איננו "רק" מחנכים ומתחנכים עם התלמידים שבבית ספרנו. אלא אנחנו זוכים להיות חלק ממהלך גדול של הפצת אור תורת החמ"ד - חינוך ממלכתי דתי, בענווה גדולה. אור שמבקש לשלב בין קודש לחול, בין תורה לעבודה, בין תורה לעולם דיגיטאלי טכנולוגי מתפתח, בין תורה לחיים. אור שממשיך את מסורת האבות של העם היהודי לדורותיו. יש לנו אחריות גדולה בענווה כחמ"ד, להפצת אור תורת החמ"ד להמשך המסורת בעם ישראל.
בנתונים אחרונים שהתפרסמו בלמ"ס, רוב מוחלט של העם היהודי במדינת ישראל הגדירו את עצמם כחרדים/ דתיים / מסורתיים. (אנחנו לא אוהבים הגדרות בכלל... כל יהודי איינו אישיות סטאטית. כולנו נקראים "מהלכים", בתנועה, בשאיפה גדולה כלפי מעלה. הגדרה מקבעת ואיננה מתאימה להגדרה "סגורה"). מה שמחייב שבעתיים את תפיסת העולם שלנו להיות מותאם לדור הגאולה שבו אנו זוכים לחיות ולדורות הבאים בעז"ה.
תודה שכולנו שותפים למרוץ השליחים שמעביר בעצם העשייה החינוכית שלנו את המקל שהעביר לנו אברהם אבינו "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" ואנו באותה דרך ומחויבות זוכים להעביר את המקל לבנינו להיות ממשיכי הדרך ונושאי הלפיד של העם היהודי בדרך התורה והמצוות.
תודה גדולה לצוותי החינוך כולם, שרואים את הבית שממנו כל תלמיד מגיע . זלדה כתבה נפלא, בהיותה מורה (ציפור אחוזת קסם): "כל ילדה מביאה אתה את לחן המשפחה שלה, נוף הבית נגרר עד לספסל שהיא יושבת עליו". כשליחי ההורים, פעמים שאנחנו ממשיכי דרכם, ופעמים שאנחנו ,בענווה, משלימים ומהווים "בית חינוך כמשפחה" במובן הכי פשוט והכי עמוק.
תודה לכל אחד ממנהיגי החינוך, צוותי הפיקוח, מנהלים מורים וגננות על ההבנה העמוקה שהחינוך מתרחש בכל שיעור, שיחה אישית, בראיית כל תלמיד, ברגישות לכל תלמיד. (לפני זמן, בשיחת טלפון סתמית אמרה לי מנהלת בית ספר עי"ס: "כשמגיעה תלמידה יתומה להתקבל לבית הספר לעולם התשובה היא- כן..." ) בתפילה על התלמידים שהם בנינו, ברגעים הפשוטים הקטנים והיומיומיים, במבט המצמיח, ברצון ללמוד מכל תלמיד והעצמתו (קראנו לזה: " הגודל שבקוטן"...).
סיון הר שפי כתבה שיר מדהים שנקרא "הנני".
"כי היפה ביותר לאהבה ולאמונה היא מלת
הנני.
הנני לך, לקראתך, לפניך.
הנני שלך, בידך, מאזינה
לכל קריאותיך הנני.
הנני הנך.
כי ברגע הנני נופלות חומות אדירים.
השרירים הגדולים מתרפים, וכנגדם נדרכים
שירים קטנים עדינים, שכל רצונם לדייק
רצונך, שכל רצוני,
ורגע ההן הוא רגע החן
בו פָּנים הן פקעות של יופי.
מה שראיתי אני בהנני
עין לא ראתה
זולתך.
כי הכואבת ביותר לאהבה ולאמונה, היא מילת
אַיֶכָּה.
כואבת כמכה, אֵיכָה.
הלוואי תִּמָּצֵא לי הלוואי תמצאני
מקדימה שאלתך, מקדים בדידותי
הנני."
החינוך להשתדל להיות שליח, ולומר "הנני" באהבה ובאמונה, לומר לרבש"ע "הנני לך, לקראתך... שלך... הנני הנך" זו כל התורה כולה. זה מתאים למה שלמדנו מהרב חנן פורת. שנכון להיות כאברהם אבינו, ולדעת להשיב על השאלה "איכה?" במילה אחת פשוטה. "הנני".
נתפלל להיות שם.
תודה לשרי החינוך שזכיתי לעבוד לצידם במרוצת השנים ולמנכ"ל המשרד שמוביל את המשרד במקצועיות, במסירות נפש על עבודת החינוך ובחיבה מיוחדת לחמ"ד.
תודה לחברי מועצת החמ"ד ולרב אבי גיסר העומד בראשה, להנהלת החמ"ד ולצוותי הפיקוח שעושים לילות כימים בדאגה במקצועיות ובתחושת אחריות גדולה להובלת החמ"ד.
מנהיגי חינוך יקרים מאוד,
זכיתי בשליחות להשתדל להיות "עבד לעם ה'" והקדנציה (עם בונוס של שנה וחצי, מעבר לשמונה שנים) מגיעה לסיומה בעז"ה בעוד כשלושה שבועות בערב ר"ח אלול. (את ה"קצר לשבת" נמשיך בעז"ה עד אז...)
בימים הקרובים בעז"ה ייבחר ראש מנהל חדש, שאין כל ספק שיצעיד את החמ"ד למקום הבא בצורה המשמעותית, המקצועית והטובה ביותר. הנהלת החמ"ד ממשיכה בדרכה המצוינת להנהיג את הספינה במסירות נפש לטוב ולישר.
נחתום בדברי ה"שפת אמת" שאמר על הציווי שנאמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך- כי אדם נקרא מהלך וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה".
נאחל לעצמנו להמשיך בדרך העולה בית אל, להמשיך לעלות ולטפס ממדרגה למדרגה ולעולם אנו רק בתחילת הדרך (הזכרנו לא פעם שאת הפסוק " זה השער לה' צדיקים יבואו בו"- הסביר ה"שפת אמת" שמי שמרגיש שהוא עומד בשער, תמיד בתחילת הדרך- הוא הצדיק. " צדיקים יבואו בו"...)
וה' הטוב יצליח דרכנו.
בתפילה כי "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט)
המשך הצלחה רבה בעבודת הקודש!
מוקירכם ואוהבכם.
תפילות
אברהם