מה יותר גרוע?

התשובה ניתנה על ידי הרבנית שורלה רוזן והרבנית יעל שמעוני במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".

שאלתך היא כמו חידה אך ננסה להבין באיזו סיטואציה מדובר.

האם את שואלת מה לעשות אם מישהו הגיש לך אוכל שאסור משום בשר בחלב; או שמא כיצד עליך לנהוג אם את רואה מישהו עובר על איסור בשר בחלב?

ואולי הסיפור שונה לגמרי, וזו את שנפגעת מההערה על כשרות האוכל או מהימנעות של מישהו מלאכול את האוכל שלך?

ראשית נאמר שככלל אין סיבה שייווצר מצב שבו הברירה היא אם לאכול איסור או להלבין פנים. חכמת החיים וניסיון החיים מלמדים אותנו שניתן למצוא את הדרכים להימנע מתקלות גם בלי להתנהג באופן פוגע ומעליב.

אך השאלה מתעוררת לגבי הערה אקטיבית למי עובר על איסורי בשר וחלב.

אנו מבינות שאת שואלת: האם יש להעיר לאדם שעירב בשר בחלב? או האם הערה של מישהו כלפייך על כשרות האוכל היא הלבנת פנים? ומה חמור יותר?

באיסורי בשר וחלב יש איסורי תורה (בישול בשר בחלב ואכילתם) ויש איסורים מדברי חכמים (אכילת בשר וחלב שעורבו יחד בלא בישול). תיאורטית, תיתכנה השלכות מעשיות לרמת האיסור במקרה המדובר. אך למעשה הדברים כלל אינם תלויים זה בזה. אסור לאכול איסורים, יש למנוע האכלה של איסורים לשומרי כשרות, ובמקביל וללא קשר ישנו איסור להלבין פנים.

הלבנת פנים אסורה באיסור לאו. האיסור נלמד מן הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט:יז). יחד עם זאת ובניגוד מסוים ישנה מצווה נוספת של "הוכח תוכיח את עמיתך" הנלמדת באותו הפסוק. על מנת לאזן בין שתי החובות – מצד אחד להוכיח את החבר כשהוא טועה או עובר עבירה, ומצד שני שלא להלבין את פניו – חכמים לומדים שאת מצוות התוכחה יש לקיים בנועם ובאופן שבו הדברים יתיישבו על ליבו וגם לא יביישו אותו. חכמים למדו מכאן שמצוות התוכחה יכולה להפוך לחטא כאשר מכלימים ופוגעים. וכשאדם אינו מוכיח בצורה נאותה ייתכן שיש במעשהו אפילו איסור תורה.

מכאן – שלא כל הערה היא הלבנת פנים. להיפך, אם היא נעשית בנועם תוך רצון טוב וניסיון אמיתי להביא את האדם שאותו מוכיחים להבנה עמוקה של מהות האיסור הרי שהמעשה הוא חיובי ואף מצווה.

אי אפשר למחוק לגמרי את מצוות התוכחה בשם האיסור של הלבנת פנים. מצוות תוכחה היא יקרה חשובה ומטרתה להאיר עיניו של אדם ולהוליכו בדרך הישרה. אלא שצריך להיזהר מאד מאד שהכוונות וטון הדיבור אכן יהיו מכוונים לשם מטרה זו ולא לשם פגיעה לשמה. אם התוכחה נעשתה בזהירות, ובכל זאת מי שהוכיחו אותו נפגע, אין בכך עבירה על איסור הלבנת פנים. למצוות התוכחה יש ממד של חוסר נעימות שצריך ללמוד להתמודד איתו.

הערה על עירוב בשר בחלב יכולה לנבוע גם מפערים בין שומרי כשרות לשאינם שומרי כשרות. הערה כלפי אדם שעירב בשר בחלב עשויה להגיע מאדם המודע לכך שעירוב כזה יגרום לשומרי כשרות להם מוגש המאכל לעבור על איסור אכילת בשר בחלב (גם אם מדרבנן בלבד). כאן סיבת ההערה אינה תוכחה, אלא מניעה של טעות והכשלה של אחרים באיסור. כמובן, גם במצב זה אין סיבה להגיע להלבנת פנים, ויש חובה להימנע ככל האפשר מפגיעה; אבל ככלל לא אמור להיות קושי רב להסביר לאדם שהוא נוקט בפעולה מוטעית. כשם שניתן להעיר לו שהוא משתמש במלח במקום בסוכר, ניתן גם להעיר לו שהוא נותן לאורחיו דבר שהם נמנעים ממנו.

אם העירו לך או לאחרים בצורה פוגעת ובעייתית – הדבר חמור וגם יש בו איסור. יש אחריות על המעיר למצוא את הדרך הנכונה לדבר מבלי לפגוע. אבל גם כאן יש אפשרויות של תיקון, ואני מקווה שתימצא הדרך להחזרת האהבה והשלום. אם את יכולה לסייע בכך יש בכך חשיבות רבה מאוד.

בברכה ושלום

שורלה ויעל

הרבנית שורלה רוזן היא מנהלת תוכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן ירושלים, הרבנית יעל שמעוני היא מהנהל מיזם "משיבת נפש", עמיתה בתוכנית ההלכה במדרשת לינדנבאום ומורה בתיכון פלך ירושלים.

מקורות להרחבה:

מצוות תוכחה – ואיסור הלבנת פנים

מצוות תוכחה יכולה להפוך לאיסור הלבנת פנים אם אינה מבוצעת נכון: "יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר 'ולא תישא עליו חטא' (ספרא, קדושים,ב)

מכאן נלמד שזהו לאו מן התורה, או, איסור, לבייש אדם אחר (רמב"ם ספר המצוות, סמ"ג, ספר החינוך)

חומרת איסור הלבנת פנים בחז"ל

חז"ל ראו בביוש אדם אחר איסור חמור, על אף שהגמרא אומרת שאין מקבלים עליו מלקות משום שהוא לאו שאין בו מעשה. כלומר: דיבור אינו מעשה של ממש ולכן אי אפשר ללקות עליו. אולי משום כך ראו חז"ל להדגיש ולהזהיר כי בכוחן של מילים לגרום לדברים חמורים הרבה יותר ממעשים:

הגמרא בברכות מג ע"ב לומדת ממעשה תמר ויהודה שתחת לבייש את יהודה, תמר מעדיפה לשלם בחייה. ואומרת הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

ר' אלעזר המודעי במשנה מסכת אבות ג:א סובר כי המלבין פני חברו ברבים אעפ"י שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.

כמו"כ הגמרא בבבא מציעא נ"ח ע"ב מביאה את המימרא המפורסמת "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" משום שכשאדם נפגע קשות הרי הוא מחוויר וכל הצבע נעלם לו מהפנים ונחשב הדבר כאילו שפכת את דמו.