לימוד תורה כל הזמן

לשואל שלום,

ראשית אברכך בהצלחה רבה בישיבה, ראה ברכה בעמלך ובלימוד התורה.

שאלה זו רחבה מיני ים, ואני ממליץ לך לשבת ולדבר על הנושא ארוכות עם ראש הישיבה שלך, או הר"מ בשיעור. אתן כאן כמה נקודות בסיסיות להרחבת היריעה:

א. מרכז החיים שלנו הוא התורה הקדושה. היא זו שמקיימת את העולם, היא המזון הרוחני לנשמה שלנו ובלעדיה אין לנו חיים. לימוד התורה מושך שפע אל האדם בכל התחומים.

ב. אחד המשאבים המוגבלים ביותר של האדם הוא הזמן. בתקופות שונות בחיים, לאדם יש פרקי זמן שונים להקדיש ללימוד התורה. אינו דומה תלמיד בשיעור ב' לאדם בן ארבעים עם חמישה ילדים ועול הפרנסה עליו.

ג. שניכם צודקים. היחס להנאות העולם הזה מורכב בדברי חכמינו. אמרו חז"ל (קידושין פ"ד ה"יב): "עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול. מאידך: כתובות קד: "בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה".

"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא.. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש" (תענית יא).

ד. מה הפתרון? כתב המסילת ישרים (ממליץ לקרוא. לפחות פרק יג): "יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז): אל תהי צדיק הרבה". והכלל הוא: מה שהאדם צריך כדי לעבוד את השם בצורה מלאה.

על כל אדם מוטלת החובה לעשות לעצמו חשבון נפש ולחשוב באיזו מדרגה הוא נמצא. הנאות עולם הזה יכולות להיות כלי לעבודת השם, מנוחה כדי לצבור כוחות. ושם רוב האנשים נמצאים, לדוגמא: שוקולד משמח אותם ועוזר להם ללמוד בצורה יותר מרוכזת. ואמנם קדושי עליון אשר המה בארץ, פורשים מתענוגי העולם הזה כי זו הדרך עבורם להתחבר לעולמות הרוחניים, הם לא זקוקים לתפאורה הזו.

בהצלחה רבה!

מעתיק לכם קטע מהר"מ שלי באמונה בשיעור א', הרב יהודה מלמד יצ"ו:

ישנם שלוש צורות התייחסות: המבט של דרך המוסר, המבט של השכל המיושב והמבט של הסוד.

המבט של דרך המוסר : היחס להנאות העולם, הוא מסוייג וחשדני. העולם הזה, סכנות בו. החומר, עכור וחשוך. כל מפגש עימו עלול להביא רוח זרה לנפש ולמשוך את האדם לתהומות. אל ישלה אדם את עצמו, שאם יתענג מן העולם ככל יכולתו יהיה לו שלום. אם לא ימשוך האדם את עצמו כלפי מעלה סופו ליפול מטה, לכן ישתמש האדם במינימום ההכרחי ותו לא. גם כאשר האדם עוסק בצרכי גופו ההכרחיים, לא יכוון ליהנות מההנאה הגופנית, אלא יכווין לשם שמים - יאכל כדי להחיות גופו שיוכל לעבוד את ד' וכדומה.

המבט של השכל הפשוט : העולם הזה וכן הגוף וכוחותיו כלים - אם ישתמש בהם האדם לטובה, הרי טוב, ואם ניצל אותם לרעה, הרי רע לו ולעולם. אין להתלהב יותר מידי מברק החושים, אך גם אין לפחד מהם יותר מידי. צריך לפתח יחס ענייני - כל דבר כשהוא בזמנו ובמקומו, הרי הוא ממלא את תפקידו. כשכל הדברים מקבלים את משקלם הראוי, נבנה האדם כראוי. באופן כזה יוכל האדם לדעת את ד' ולעובדו על הצד הטוב ביותר. לפי מבט זה - היחס החשדן והמסויג לחומר, שוכח את הידיעה שהקב"ה ברא את הגוף ואיננו שונאו. לפי מהלך מחשבה זה - הדרך המאוזנת היא גם היעילה ביותר כדי להתמודד עם היצר ופיתויו. אין כאן מתח של מלחמה בין הגוף לשכל, השכל הוא המושל והגוף למשמעתו.

המבט של הסוד : דווקא בעולם הזה, בחושי הגוף וצבעיו יש פוטנציאל גדול. אומנם לא יזכה אדם לדרגה זו אם לא קנה את השתיים הקודמות - רק אם יודע הוא להישמר מהיסחפות אחר שיכרון החושים, ופוגש את הרגשות והחושים בעדינותם ולא בגסותם, יוכל לגלות, שכל רגש עדין וכל תחושה דקה, יש בהם פתח לעולמות רוחניים ונשגבים. זו הסיבה שחכמי הסוד דברו בשפה של רגש ודמיון, רמזים ומשלים, כי לשיטתם זו השפה המסוגלת ביותר להביע גדולת ד', ולא השכל. מי שלא טהרו רגשותיו, טוב לו שימנע מלגשת אל אותם סודות, ולכל היותר ראוי שיסתפק בפתרונן השכלי. אבל מי שטהרו רגשותיו יוכל לחוש דברים עמוקים, ששום שפה של חכמה והיגיון לא תוכל הביעם, אלא רק שפת הסתר והסוד.

יתכן שכל דרך, מתאימה לחושים אחרים. היחס ליצרא דעריות ראוי להיות כפי הדרך הראשונה - זהירות יתירה והרחקה בטוחה. היחס ליצר האכילה והשינה ראוי להיות כפי הדרך השנייה - למלא צרכי הגוף בצורה המאוזנת והבריאה. היחס לחושי הראיה, הריח והשמיעה יכול להיות כפי הדרך השלישית, "הדור נאה זיו העולם נפשי חולת אהבתך" על ידי התבשמות מהעולם, נופיו, אוירו ונגינותיו יכולה להתבשם הנשמה.