מה שואלים גבר דתי שמחליט באמצע החיים לפנות לפעילות ציבורית - נניח, להתמודד לכנסת? - "תמשיך להגיע לשיעור בדף יומי?". ומה שואלים אישה דתייה באותו מצב? תלוי. אם היא רווקה - ישאלו אותה: "איך תמצאי שידוך?" ואם היא נשואה פלוס - "איך הילדים שלך יסתדרו בלעדייך?" או גרוע מכך: "מי יבשל?".
אל תנסו להכחיש, הטענה אמנם לא הוכחה מדעית אבל היא נבדקה על מספיק נסייניות אמיצות שהעזו לפנות לעיסוק משמעותי מחוץ לביתן. במקרה שמדובר בגבר - לא משנה אם יש לו משפחה או לא - הקהילה דואגת לעולמו הרוחני. במקרה שמדובר באישה - אם אין לה משפחה - דואגים שמא העיסוק בצרכי ציבור ימנע ממנה את הקמתה. ואם יש לה - הקהילה כולה תתגייס להגן על רווחת ילדיה (ותודה ששאלתם, היא לא חד הורית). ולא שהדאגה לשלומם הנפשי של ילדים להורים עסוקים איננה מוצדקת, אלא באופן בולט היא באה לידי ביטוי רק במקרים שהאם עסוקה בפיתוח עולמה המקצועי או שהיא אשת ציבור. גם אם היא המפרנסת העיקרית אותן השאלות בדיוק תישאלנה. והאב? מותר לו. הרי יש אישה בבית. ואם היא לא בבית? אז שהיא תהיה יותר בבית.
ובבקשה - אל תנסו לתרץ את המצב בכך שיש "תפקידים שונים" לנשים ולגברים. ההס(ג)בר הזה אמנם מעניק שקט נפשי לצד מסוים של המפה המגדרית, אבל הוא כבר לא מחזיק מים. "תפקידים שונים" אולי היו פעם - כשהוא חרש את השדות והיא כיבסה בנחל. וגידלה את הילדים בעזרת המשפחה המורחבת, וללא עזרתו. היום זה פשוט לא עובד ככה, ולו רק מהסיבה שיש בעולם מיליוני נשים שלא טוב להן עם השיטה הישנה. בימינו בית הוא פרויקט משותף של שני בני הזוג, על כל המשתמע מכך - כביסה ופרנסה, וילדים בטח ובטח זקוקים לאם ולאב נוכחים ומשמעותיים, והאב והאם שניהם זקוקים זה לעזרתה של זו בהתמודדות עם אתגרי ניהול הבית וגידול הדור הצעיר. השינוי המבורך כבר מתרחש בשטח - לאט ובטוח - וטוב שכך.
אבל משום מה, התודעה שלנו עדיין מפגרת הרחק מאחור. רבים מאתנו עדיין מנהלים את חייהם בהנחה שניהול הבית הוא תפקידה (הבלעדי...) של האישה. הגישה הזו באה לידי ביטוי בצורות רבות ומרגיזות. למשל, כאשר האיש זוכה לתשבחות על כך שהוא "מסייע לאשתו בעבודות הבית" במקום להיות שותף מלא. או כשנשאלות שאלות ה"מי יבשל/יכבס/ינקה כשתהיי בעבודה?". או כאשר נותנים את הדעת על כך שבקהילות רבות יש מערך שלם (ומבורך!!) של תמיכה בחולות ויולדות, אבל אין מערך זהה עבור גברים חולים או כאלו שיוצאים למילואים. כל זה נובע מאותה תפישת עולם בעייתית: תפקידה של האישה הוא "אחר": לנהל את הבית ולחנך את הילדים על מנת שהגבר יוכל לפתח מקצוע או עולם רוחני. אם האם חולה או אחרי לידה - התפקיד הראשי בניהול הבית נשאר לא מאויש ולכן הבית זקוק לסיוע דחוף. ואם האב חולה או נעדר - עולם כמנהגו, הרי יש אישה בבית. היא צריכה לדעת להתמודד לבדה. הוא - לא.
וכך נוצרת לנו "ביצה ותרנגולת": הסביבה לא ממהרת לתמוך באשת ציבור או במי ששואפת להיות כזו, לכן נשים רבות מוותרות מראש, ושוב "תופעת" נשות הציבור נשארת מצומצמת ו"מוזרה" בעיני הקהילה ולא זוכה למספיק תמיכה חברתית, מה שגורם לנשים להמשיך לוותר מראש.
וכולם יוצאים מופסדים. הנשים נרתעות מלממש את כישוריהן בזירה הציבורית בגלל הקביעה הפטרונית בדבר ה"תפקיד האחר". ובגלל מיעוט נשים בתפקידי מפתח במדינתנו השיח הציבורי שלנו מתנהל באופן כוחני, מתלהם, לא מכבד, לא מתחשב. לו היו שותפות לשיח הזה יותר נשים - אין ספק שהוא היה מתנהל אחרת. כוחן של נשים הוא ביצירת מעגלי תמיכה, בהקשבה, באמפתיה.
העובדה שנשים רבות הפכו ל"נשות ברזל" בזמן כהונתן כשרות או מנהלות מעידה דווקא על האופן הלקוי שבו מתנהל השיח הציבורי ולא על הנשים עצמן. נשים שמתנהגות באופן כוחני ולא מכבד לא מודעות עדיין לכוחן לייצר אלטרנטיבה לדרך התקשורת ה"גברית" ותחת זאת הן מתאימות את עצמן לרוב השולט. בנוסף לכך, על מנת שנשים תוכלנה להביא לשינוי אמיתי בשיח- הן צריכות להרגיש בטוחות בתפקידן ובסביבתן. ולנוכח אי השוויון המספרי בין נשים לגברים בתפקידים ניהוליים וציבוריים - לא מעט נשים חשות חוסר ביטחון. חלקנו מנסות להסוות את חוסר הביטחון הזה באמצעות פיתוח מגננות, "חוסר רגישות" מזויף ואפילו תוקפנות - וזו, שוב, תוצאה של השיח הציבורי הקלוקל שלנו. אלא שכשאנחנו מתאימות את עצמנו לדרך התקשורת הקיימת - אנחנו מחזקות אותה ומקשות עוד יותר על הפיכתה לרכה ומתחשבת יותר . והנה לנו, שוב, "ביצה ותרנגולת": רבות מהנשים מתאימות את עצמן להתנהלות ה"גברית" במקום להציב לה אלטרנטיבה. ומכיוון שאין אלטרנטיבה - נשים ממשיכות להתאים את עצמן לדרך ה"גברית".
בשבוע שעבר זכינו לחייך חיוך קטן של נחת. מספרן של חברות הכנסת עלה לעשרים ושבע: כמעט רבע מהכנסת החדשה. המספר שישים המיוחל נראה קרוב הרבה יותר מבעבר.
דרך לא פשוטה מצפה להן - ובמיוחד לדתיות שבחבורה. המוני מבקרים וציניקנים יבחנו אותן מבעד לעדשות של מיקרוסקופים ויחכו לכל מעידה קטנה רק כדי לחכך ידיים בהנאה ולחזור שוב על ההצהרה הנדושה בדבר "תפקידן האחר".
ומה תוכל הפמיניסטית הדתייה לתת להן כצידה לדרך החדשה? אולי את התקווה והתפילה שכל אחת מהן תדע לשמר את הייחודיות שהיא מביאה עמה אל בית הנבחרים המתחדש. שתצליח לקדם את המטרות שלשמן נבחרה בלי לדרוס את האחרות והאחרים, לחפש תמיד את המכנה המשותף עם העומד או העומדת מולה, להקשיב לשונה שבו או בה מתוך כבוד, מבלי לפסול. שתזכור איך מנהלים ויכוח בלי להפוך אותו למלחמת עלבונות. שתדע לנצח בחן ולהפסיד בכבוד. שתסלול את הדרך לבאות אחריה, כדי שבעוד ארבע שנים יוכפל מספר הנשים בכנסת.
ואולי עד אז כבר י/תבא המשיח/ה.