לשבת בבית, ולהרגיש ממש מרוצה מעצמי שאני לומדת תורה, הרי אני שותפה ללימוד התורה של בעלי. בעלי, יש לו חברותא בדברים של בנים בארמית פעמיים בשבוע אחרי העבודה, ואני לומדת פעם בשבוע שיעור על הפרשת חלה עם סיפורי צדיקים, ולפעמים הרב שמלמד אותנו גם אומר אגדתות (שזו מילה בארמית מהתלמוד הבבלי) ואז אני כבר מרגישה כמה תורה למדתי.
לפעמים, כשאנחנו בבית הכנסת, ואני יושבת בשורה הראשונה של העזרת נשים, אני מצליחה ממש לראות את ספר התורה, ופעם אחת, בשמחת תורה, אז גבר אחד, עם כיפה של חילונים, הלך בטעות עם הספר תורה לכיוון העזרת נשים, ועד שכולם הסבירו לו מה הכיוון הנכון, הספר היה לידי, וכמעט נישקתי אותו עם דמעות בעיניים, אבל אז נזכרתי שאני טמאה, ואסור לי לגעת בדברי קודש, וגם לא להסתכל.
אז יצאתי מבית הכנסת, וישבתי בחוץ על הספסל, ואמרתי ברכות השחר, וכשהגעתי ל"ברוך שלא עשני אישה" כמעט בירכתי, אבל אז נזכרתי שאלוהים עשה אותי כרצונו, וזה בסדר. אז בירכתי, בלי להזכיר את שם השם, כי זה רק של גברים. ופעם אחת חשבתי שזה לא כל כך נחמד שבעלי מברך כל פעם ברוך שלא עשני אישה, ומסביר שהוא מברך את זה כי החיים של נשים קשים, ויש מקומות שהורגים בהם ילדות. כי זה כמו שיהיה ילד שחור במקום ששונאים שחורים, שהחיים שלו מספיק קשים גם ככה, ואז כשהוא יבוא לבית הכנסת נברך כולנו "ברוך את ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני שחור", והוא יברך "ברוך שעשני כרצונו". ויסבירו לו יפה שהוא מברך ברוך שעשני כרצונו כי הוא, בגלל הצבע שלו, הרבה יותר קרוב מאיתנו לאלוהים, והוא יודע באופן טבעי את רצון השם, ואז כשהוא ילך נגיד עליו מאחורי הגב שהוא שחור ובגלל זה הוא לא יכול להבין. כי התורה לא ניתנה לשחורים.
אבל אז נזכרתי שהרב אמר שאסור לאישה לנשק ספר תורה אם זה בא מתוך אוירה לוחמנית, ואמרתי שאולי מה שאני חושבת עכשיו זה אוירה לוחמנית, ואז יהיה אסור לי לנשק ספר תורה אפילו כשאני לא טמאה.
ואני גם לא רוצה שהרב יבעט בי עד קצה הבית. אז הלכתי לעשות פאנלים, שבעלי יהיה מרוצה.
"והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי, והסירותי את שמות הבעלים מפיה, ולא יזכרו עוד בשמם" (הושע, ב')
מוקדש לאשתי, תלמידת חכמים שיראתה קודמת לחכמתה הרבה.
המאמר נכתב כתגובה לדבריו של הרב שמואל אליהו