עלייה וקוץ בה

המיתוסים הקדומים של עולי אתיופיה מספרים על שבט דן שנדד לארץ כוש, מאה שלושים וחמש שנים לפני חורבן הבית הראשון. יהודים נוספים הגיעו במקביל למקום בשל קשרי מסחר ישראלים עם ממלכת שבא, ו בעקבות מלחמות שונות. על פי האגדה, הקיסר הראשון של אתיופיה היה מנליק הראשון, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. ארון הקודש היה מצוי בידיו, והפיל לפניו את כל אויבי הממלכה. הממלכה היהודית האתיופית שגשגה והלכה, עד שבמאה השבע-עשרה נכבשה על ידי נוצרים. אין מי שיחלוק על העובדה כי לפחות מבחינה מיתולוגית, מדובר בסיפור זוהר, גדול מהחיים. מה שעבר על יהודי אתיופיה לאחר שעלו ארצה הוא כבר סיפור הרבה פחות גדול והרבה פחות זוהר, בעיות של אפליה מצד אחד והיבדלות מצד שני. פרשת תרומות הדם הסוערת ודרישות הגיור לחומרא מבני העדה לא הקלו על המצב. הבעיה לא פוסחת גם על הציבור הדתי לאומי: בדו"ח שהוציאה יחידת המחקר של האגודה הישראלית למען יוצאי אתיופיה, נכתב "תלמידים מהקהילה זוכים לגילויי עוינות, בעיקר במסגרות החינוך הממלכתי-דתי". האם הציונות הדתית מצליחה לקבל אל תוכה את בני העדה האתיופית?

צריכים לשכנע שהם יכולים להצליח

כשאני מדבר עם טל האס, מנהל יחידת המחקר של האגודה, הוא טוען כי מקרי האפליה "הגדולים" שהתפרסמו בכלי התקשורת (בבתי הספר בפתח תקווה ובאור יהודה) הם המקרים שפחות מדאיגים אותו: "להבנתי, הסיפור הוא דווקא הדברים אותם שאינם גלויים, מה שהילד האתיופי עובר ומתמודד איתו ביום יום. מגיעים אלינו סיפורים למכביר. יש אפליה קיימת ויומיומית. מנהל תוכנית אופק לבגרות של הגוינט, המקדמת ילדים לבגרויות ורושמת הצלחה יפה, אמר לי שהם צריכים להתמודד עם רמת ציפיות מאוד נמוכה של מורים ומנהלים במערכת החינוך כלפי ילדים יוצאי אתיופיה. הם צריכים לשכנע את המורה שהילד יכול להתמודד ולהצליח".

שילוב תלמידים במסגרות החינוך מקור: יחידת המחקר, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

לדברי האס, האפליה ביחס לעולי אתיופיה היא עובדה קיימת שאיננה מוטלת בספק. האחריות שמוטלת על כתפי הציבור הדתי לאומי בנושא זה, גדולה: על פי נתוני האגודה, 59% מהתלמידים האתיופים בגיל בית ספר יסודי, לומדים במערכת החינוך הדתית לאומית. "ילדי עולים מחויבים לחינוך הממלכתי דתי מתוקף זה שבני הפלאשמורה מחויבים, במסגרת התהליך הכולל של הגיור, לרשום את ילדיהם לבתי ספר דתיים" מסביר האס את הנתונים. "נוסיף לכך עוד עניין, שחלק נכבד מיוצאי אתיופיה מבקש שילדיו ילמדו במסגרת דתית בהיותם אנשים מאמינים, ונמצא שנקודת המפגש והחיכוך המרכזית נמצאת בתחום החינוך". כדוגמה נוספת לאפליה, מביא האס מקרה שבו ניסו הורים להכניס את ילדיהם לבתי ספר דתיים לאומיים יוקרתיים, ולא הצליחו. "אלו דברים שנאמרו לנו במפורש על ידי צוות חינוכי מסוים בנתניה. יש לי יותר בעיה בנושא הזה עם המוסדות הממלכתיים דתיים, ולו בגלל שרובם של התלמידים מהעדה האתיופית נמצאים שם".

רק אחוז קטן מגיע לישיבות הסדר

הרב קובי לוין הוא ראש המכינה "אור מאופיר", מכינה קדם צבאית ליוצאי אתיופיה. המכינה ממוקמת בתוך מוסדות ישיבת אור עציון של הרב חיים דרוקמן, והיא מאפשרת השלמת בגרויות, לימודי תואר ראשון בחינוך והכנה לצה"ל.

הרב לוין, האם בני העדה האתיופית מצליחים להשתלב בחברה הדתית-לאומית?

"מצד אחד, יש קבוצה מסוימת בקרב הקהילה האתיופית שמצליחה, נקלטת ומשתלבת בקהילה הישראלית. מהצד השני, רק אחוז קטן מבני העדה האתיופית שלומדים בחינוך הדתי-לאומי מגיע לישיבות ההסדר. יש לכך הרבה סיבות: המצב הסוציו-אקונומי המשפחתי שמכריח אותם ללכת לצבא, הנורמה החברתית, שבציבור הדתי לאומי מעודדת לימודים בישיבה ואצלם פחות מכירה בחשיבות הלימודים בישיבת הסדר בשביל ללמוד ולהתחזק. סיבה נוספת היא שבחור אתיופי שלומד בכיתת עולים, גומר את התיכון בגיל 19-20, יותר משנה אחרי חבריו, והוא לא רוצה להפסיד עוד שנים".

רק אחוז קטן מבני העדה האתיופית לומד בישיבות הסדר (תלמידי המכינה אור מאופיר צילום מתוך אתר המכינה)

לדברי הרב לוין, הציבור הדתי הלאומי קשוב היום הרבה יותר לקהילה האתיופית, אך עדיין מתקיימים קשיים אובייקטיביים החוצצים בין שתי החברות השונות: "מצד אחד אפשר לראות התפתחות מאוד יפה של תנועת בני עקיבא ותנועת עזרא בסניפי העולים שלהן. אתה גם רואה המון ישראלים מהציבור הדתי לאומי שמודעים ומשתתפים בחג הסיגד. אתה רואה היום הרבה יותר מפעם מעורבות והיכרות עם העדה האתיופית. הפריחה היפה הזו של סניפי העולים משפיעה גם על הקהילה וגם על החברה שלנו.

מצד שני, קיים פער בנפשו של בחור שלומד בישיבה תיכונית, לומד בה את ההלכה כפי שהיא מופיעה בשולחן ערוך, וכשהוא מגיע לבית שלו, שהוא בית דתי, הוא רואה הלכה אחרת, בנושאים קריטיים כמו כשרות ושמירת שבת. הדוגמא הבולטת היא תפילות - הוא מתפלל ומניח תפילין, ואבא שלו לא מניח תפילין ומתפלל תפילות של קסים. בדרך כלל יש רצף בין הישיבה לבין הבית ופה הרצף לא מתקיים".

דרוש שילוב אמיתי

נושא נוסף שיוצר פערים הוא החיוב בגיור לחומרא, התקף כלפי אלו שעלו לפני מבצע שלמה: "בחור שיצא עם בחורה דתיה ישראלית, ועלה ביניהם הנושא של גיור לחומרא, או בחור שרואה שלא מעלים אותו לתורה, או שלא מצרפים למניין, כל אלו דברים שיוצרים ריחוק. אגב, ההנחיה של הרבנים בציבור הדתי היא שגם מי שצריך גיור לחומרא, אין שום בעיה לצרף אותו למניין ולהעלות אותו לתורה, אבל יש מקרים חריגים ומקומות שלא מודעים לפסיקה הזו. בחור כזה נמצא בקונפליקט - בחברה לא מקבלים אותו לגמרי, וגם בבית שלו הוא מקיים אורח חיים אחר. כשהוא פוגש את המשפחה שלו ולא נותן נשיקה או לוחץ יד לבנות, זה מעליב אותם. כשהוא לא הולך עם אבא שלו לבית הכנסת, זה קשה. בחברה האתיופית לפעמים מסתכלים עליהם קצת כחריגים, למרות שבאופן כללי יודעים להעריך את הישיבות התיכוניות".

מה עושים כדי לצמצם את הפער?

"אחד הדברים שלדעתי יכולים לעזור הוא שילוב של יוצאי אתיופיה בצוות. בוודאי שכל בית ספר שיש בו הרבה תלמידים יוצאי אתיופיה, צריך שגם בצוות החינוכי יועסקו יוצאי אתיופיה כדי להגביר את תחושת האמון ההדדית. בעיקר אם יוצא העדה לא ילמד רק את החברה האתיופים אלא גם את הישראלים. יש מאגר לא קטן של אנשים שיכולים להשתלב, בוגרי ישיבות, בעלי הסמכה להוראה ולרבנות. אם התלמיד רואה חברה אתיופים בצוות, הוא מבין שיש קבלה אמיתית".

זו תופעה נפוצה, ר"מים יוצאי אתיופיה?

"זה קיים קצת. יש מכסה כזו, והיא רק בכיתות עולים. שילוב אמיתי של מורים בצוות דורש קצת השקעה ועזרה של בית הספר, כמו לכל מורה חדש, אבל אם בית הספר יראה את זה כמשימה - זה יקרה. היום, באופן כללי, קשה למצוא אותם בישיבות. לא מספיק פותחים להם את השערים".

היישובים לא נרתמים לקליטת אתיופים

הרב שרון שלום, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון ומכללת הרצוג למורים, בעל תואר ראשון בייעוץ חינוכי ותואר שני בתלמוד, עובד כיום על הדוקטורט שלו באוניברסיטת בר-אילן. משמש כרב בית כנסת (אשכנזי דווקא), וחבר בגרעין "אופק בהיר" בקריית גת. לארץ הוא הגיע ללא הוריו, בגיל 8, בפעולת "בת גלים" של השייטת בשנת 1982. "אנחנו חלק מגרעין של חברה צעירים ממקצועות חופשיים שהתיישבו בקריית גת במטרה לחולל שינוי חברתי. מדובר בחברה צעירים יוצאי אתיופיה שלמדו בישיבות גבוהות וישיבות הסדר, שהשתלבו והצליחו מאוד יפה באופן אישי. אנחנו בסביבות עשר משפחות".

(צילום: Sputnik, ויקיפדיה העברית)

הרב שרון משדר אופטימיות ביחס למגמת ההשתלבות בציבור: "אין מה להשוות בין ההתגייסות של הציבור הדתי לאומי לפני כעשרים שנה, לבין ההתגייסות של הציבור היום. יש היום יותר התעניינות, והראייה היא שכל הישיבות המרכזיות והדומיננטיות בציבור הדתי לאומי, פתחו את שעריהן ליוצאי אתיופיה. יש גם ישיבות תיכוניות כמו נתיב מאיר, נווה שמואל, אולפנית ישורון וכפר הרוא"ה שהתגייסו באופן יוצא מן הכלל". ביקורת נשמעת מפיו של הרב שרון בנושא צוות ההוראה: כמו הרב לווין, גם הוא מעלה את הטענה כי על אף שישנם לא מעט אנשי צוות שהשתלבו במערכות החינוך הדתיות-לאומיות, כמעט כולם מלמדים את יוצאי העדה האתיופית.

אילו דברים נוספים לדעתך טעונים שיפור?

"ביישובים הדתיים לאומיים השונים יש ועדות קליטה, והייתי מצפה שיתקבלו ליישובים גם אנשים שאינם עומדים בקריטריונים".

אתה יודע על מקרים בהם מנעו ממשפחה אתיופית מלהתקבל ליישוב בגלל מוצאה?

"לא, אבל אני יודע גם שהיישובים לא נרתמים לקליטת אתיופים בתור מטרה. וועדת קליטה יכולה להגדיר לעצמה בתור יעד, שהשנה היא רוצה לקלוט שתי משפחות אתיופיות. זה לא דגל שהרימו ביישובים".

בנוגע לחתונות מעורבות, יש לרב שרון (שבעצמו נשוי לאישה ממוצא שוויצרי), רק דברים טובים להגיד: "אני מכיר המון זוגות מעורבים. המון. בנושא הזה אין מה להשוות למצב לפני 10 שנים".

אפשר אפילו להגיד שיש איזשהו טרנד כזה

"נכון, אני מסכים. אמנם יש גם מקרים שההורים של בני הזוג לא רוצים, אבל זה נדיר. כמובן שזה קורה משני הצדדים, לעיתים בצדק, עקב הפער הגדול בין התרבויות".

אז מה אפשר לומר על שלומו של השד העדתי? מסתבר שהוא הולך ומצטמק עם השנים, עם סניפי העולים, עם השירות הצבאי המשותף ועם והחתונות המעורבות. אבל כדי שהוא ייעלם לחלוטין, נדמה שיש צורך בצעד נוסף קדימה, ביוזמה שתפרוץ מתוך הישיבות והיישובים, לקבלת בני הקהילה האתיופית בצורה מלאה, כדמויות מובילות בציבור וכחלק בלתי נפרד מן ההתיישבות. על אף שכל קבוצת עולים עוברת בישראל מסע קשה ומכאיב עד לקליטתה בחברה, כנראה שהגיע הזמן לקצר תהליכים.