דיסק קשיח יקר ואהוב שלי!
לאורך שנים ארוכות לא ידעתי עד כמה אתה משמעותי בחיי... לא ידעתי כמה אני סומכת עליך, נשענת עליך, מאמינה בך, ופותחת בפניך את סגור ליבי. את הכל נתתי לך. האמנתי בך.
נתתי לך לשמור על סודי הסודות שבנפשי, על יצירותיי, מחשבותיי, הגיגיי ורישומי שנאספו והתרבו ב"ה.
אך לצערי הרב, אתה אכזבת. כיצד העזת לך כך פתאום להיהרס? לא לעבוד? לצאת לנופש לבלי שוב? שלא תבין, אין לי בעיה לתת לך חופש, מנוחה קצרה, אבל לאחריה אני צריכה אותך. יציב ואיתן כמו שהיית עד כה. ואתה יודע מה? יש לי אפילו הצעה נוספת. אם הינך מרגיש שעייפת, שזקנת, שאינך יכול יותר- אני מבינה, אבל: תעדכן אותי מראש! שאצא להכיר חבר אחר. אך כך לעזוב בלי התראה מוקדמת?! פשוט להיעלם? זה מאוד פוגע. אחרי כל האמון שנתתי בך... לא עושים דבר כזה! כל כך הרבה שנים שאנחנו יחד... זה לא פייר. חבר אמיתי לא מתנהג כך.
כל כך הרבה שירים, סיפורים, מאמרים, סדנאות ומילים שעבדנו עליהם ביחד. כל כך הרבה חומר ששמרת עליו מכל משמר. שדאגת שתמיד יחכה לי באותו הסדר ובאותו המקום שבו הנחתי אותו. שיהיה לי נוח להמשיך לכתוב וליצור.
ועכשיו?
כלום. לקחת עימך את הכל. דבר לא נשאר.
ואת האמת? קצת קשה לי לסלוח. חשבתי שאנחנו שותפים אמיתיים. והנה, נשארתי לבדי. פרקת את השותפות שלנו באחת. בלי שום הודעה מוקדמת.
כל כך האמנתי בך עד שאפילו לא הרגשתי צורך לשתף חברים נוספים במה שאנחנו עושים יחד. לא השתמשתי בשום אמצעי חיצוני, מלבדך. נשענתי עליך בכל ליבי. אתה ששמרת, שהגנת, כל כך הרבה שנים. פשוט הלכת. ולקחת עימך את הכל.
לאורך הדרך אמרו לי כל מיני חברים טובים שאולי בכל זאת כדאי לי להיעזר בעוד חברים פרט לך. אך אני סמכתי עליך. סיפרו לי סיפורים על כאלו שהדיסק הקשיח שלהם בגד בהם לפתע. אך אני חשבתי: "לי זה לא יקרה". וגם כשהחומר המשותף שלנו גדל וגדל, וכבר עלו בתוכי כל מיני קולות, שאולי בכל זאת כדאי לערב חבר נוסף?... אני בתמימותי חשבתי, שאתה תישאר עימי לנצח... שאתה נאמן באמת.
אתה יודע, כעת שאני חושבת עליך ועל הדרך המשותפת שלנו, קשה לי להאמין שפשוט החלטת לעזוב. שפשוט נמאס לך ודי. אולי באמת היה לך קשה לבד. אולי דווקא היית צריך חבר נוסף, שיעזור לך לעזור לי. שיעזור לך, לשמור על אותם הגיגים אהובים שלי.
אולי רמזת לי פה ושם ולא שמתי לב. אבל כעת, זה כבר מאוחר מדי. הלכת. שבקת חיים. והמחיר הוא כבד. כבד מאוד...
אך אני לא מוותרת. שלחתי אותך למעבדה מיוחדת, מעבדה שהבטיחה לעשות לך ניתוח עמוק ויסודי. אני מתפללת שהם יצליחו. אך אני מבקשת ממך שתעזור להם. שתשתף פעולה. ובכך תוכיח לי, על אף שהחלטת לפרוש, שבכל זאת אתה שומר לי אמונים, ומאפשר לי לקחת לעצמי בחזרה את כל מה שיצא ממני, נכתב ונשמר אצלך.
את התוצאות אקבל בעוד כמה ימים, ובינתיים אני מתפללת לבורא עולם שיעזור לנו להיפרד בטוב. הכי טוב שיכול להיות. אתה תנוח לעד, ואני אקבל את החומרים שלי בחזרה.
עם כל זאת, מסר חשוב לקחתי לי לדרך. לעולם לא לשים את כל רכושי על גורם אחד בלבד. לעולם לא לסמוך במאה אחוז על חבר אחד- לבדו. תמיד כדאי לצרף עוד שותפים. עוד כמה שומרים. עוד גורם חיצוני יציב ואמין. בייחוד כשמדובר בעניינים שכל כך יקרים לי. אך זה רק המסר הקטן והפשוט. המסר הגדול והעמוק יותר הוא :
שגם אם אחלק את הדברים ואשים מאה שומרים, "אם ה' לא ישמור עיר- שווא שקד שומר". הכל בידי שמים. כך רצה ה' יתברך, לטובה. ומאהבה. ואין לבטוח במאה אחוז בשום דבר, אלא רק בו- "הבוטח בה' חסד יסובבנו". כי אין עוד מלבדו.
תודה על שנים של שותפות טובה. נוח לך בשלום.
וה' הטוב, ירחם.