"מעשה אבות", כידוע, "סימן לבנים הוא". כך, בעניינים שברומו של עולם, וכך בעניינים שלכאורה נראים שוליים בעינינו. פרשת חיי שרה חושפת בפנינו את אבי האומה באחד מרגעיו הקשים: הדאגה ל"דור ההמשך", ליצחק. לכאורה, הגיע אברהם אל המנוחה ואל הנחלה. "בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל". עשיר, מכובד, מוצא חן בעיני אלוקים ואדם. רק דבר אחד הפריע לו. לאחר שנתאלמן מרעייתו האהובה, וכמעט ששחט את בנו יחידו אשר אהב, מתחיל אברהם לדאוג. ישמעאל בנו יצא לתרבות רעה. יצחק אהובו, כבר לא צעיר, בן ארבעים, נתייתם מאמו, ועודנו עומד ברווקותו. יש לשער שמאכלת העקדה שהתנוססה מעל ראשו של יצחק העקוד, ה"ניצול הראשון", הותירה בו את רישומה. מה לא היה נותן אברהם בשביל לראות את בנו-אהובו עומד כבר מתחת לחופה?
לא רק הפן האישי תלוי כאן על בלי-מה. כל עולמו של אברהם, המסר של "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח, יט) מוטל על כף המאזניים. הוא עלול להתמוסס בן רגע ולשקוע בתהום הנשייה. בחירת כלה ראויה לבנו אינה אפוא מעשה של מה בכך.
רבי חיים טשרנוביץ, למד מכאן "מעשה רב". מדרכו של עולם, היה אומר, שבענייני שמים נוהגים הבריות לסמוך על הזולת, ואינם מדקדקים במזוזה שמכר להם או במעות שנתן בידם, שמא גזולות הן. לא כן בענייני ממון. כאן, מדקדקים הם עם חברם כחוט השערה. מבקשים הם שיחתום בפניהם על שטרותיו, ויעמיד להם ערבים ומשכון.
אברהם אבינו מלמדנו מה עיקר ומה טפל. בעסקיו סמך על אליעזר, "זקן ביתו המושל בכל אשר לו". אבל כאשר ביקש לתור אחר כלה לבנו, לא סמך על מרצם של אחרים, אפילו לא על עבדו "המושל בכל אשר לו", אלא הזהירו כמה וכמה פעמים, וצירף לאזהרתו שבועה: "ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי בקרבו".
ועדיין קשה, מה טעם ביכר אברהם "חוצניקית" מעבר הנהר, בת בתואל ואחות לבן (לא בדיוק המשפחה שה"אידישע מאמע" הקלאסית הייתה שמחה להשתדך עמה) על פני בנות ידידיו, ענר אשכול וממרא? האברבנאל, וכמותו פרשני המקרא האחרים, עומדים ותמהים: "ולמה ציווה אברהם שלא יקח מבנות הכנעני. ואם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו?"
זאת ועוד: במבט ראשון נראה השידוך כושל מעיקרו. יצחק בן הארבעים נושא לו לאישה תינוקת בת שלוש. והכל – פרי המזל הוא, "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה... אותה הוכחת לעבדך ליצחק"?
בעיוניה לפרשתנו, מפנה אותה נחמה ליבוביץ לדברי בעל "מדרש הגדול", המתמודד עם שאלה קשה זו: "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך", והלוא כולם עובדי עבודה זרה? דכתיב (יהושע כד, ב) "בעבר הנהר ישבו אבותיכם... ויעבדו אלהים אחרים"? אלא אמר אברהם: הואיל ואני מגייר, אגייר ממשפחתי ומבית אבי, שהן קודם לכל, ולא עוד אלא שהם קרובי תשובה. מכאן אמרו: לעולם תהיה דעתו של אדם קרובה לקרוביו, ואם יש לו קרובים – עושה בטובתן. וכן הוא אומר (ישעיה נח, ז) "ומבשרך לא תתעלם".
מוסר השכל זה הפך והיה ליסוד מוסד במשפט העברי. רבים הם הבטוחים כי "הדשא אצל השכן ירוק יותר". מכוח זה רצים הם אחר מצוות "רחוקות". מסייעים הם לעניים ממדינות אחרות, אך שוכחים הם את אחיהם שמעבר לפינה. תורמים הם למוסדות שבקושי שמעו על קיומם, אך מתנכרים למוסדות החינוך שבהם הם עצמם גדלו. דואגים הם לחינוך הדור, אך מזניחים את ילדיהם-שלהם.
אברהם אבינו מלמדנו כלל גדול בתורה: "עניי עירך קודמים". כולם אהובים, כולם ברורים, אך לפני שאתה רץ לתקן את העולם, תקן את עצמך, את סביבתך, את משפחתך ובית אביך.