ישנה מחלוקת ידועה בין הרמב"ן לרמב"ם על מצוות התשובה. ע"פ הרמב"ם אין מצוה לשוב בתשובה, אלא כאשר האדם מתעורר לשוב בתשובה עליו להתוודות על חטאיו אשר עשה. לעומת זאת ע"פ הרמב"ן ישנה מצוה לשוב בתשובה והוא לומד זאת מהפס' שקראנו בפרשה של שבת שעברה "ושבת עד ד' אלקיך". הרמב"ם הבין פס' זה כהבטחה שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים, בעוד הרמב"ן הסביר שאמנם אין זו לשון ציווי מובהקת כדי לרמוז לנו שבנוסף לציווי ישנו מימד של הבטחה כמאמר הרמב"ם.
יכולים אנו לראות בפס' עצמם של הפרשה בחילוק בין שני סוגי תשובות: "ושבת עד ד' אלקיך" ו"כי תשוב אל ד' אלקיך". ישנו הבדל בין תשובה עד ד' שכביכול מעיד על עיכוב כלשהו בתשובה לתשובה אל ד' המעיד כביכול על מפגש מושלם. תיאור שכזה מופיע גם בתפילתה של חנה בהפטרת היום השני של ראש השנה, כאשר בתיאור תפילתה מתאר הנביא כך: תחילה "ותתפלל על ד'", כלומר מתפללת תוך מרמור וטרוניה כלפי שמיא, שלב אח"כ "הרבתה להתפלל לפני ד'" ישנה התקרבות אך עדיין ישנו עיכוב, לאחר הולדת שמואל בחזרה אל המשכן "להתפלל אל ד'" היא כבר פונה ישירות בלא עיכובים.
אם נתבונן בפס' של הפרשה ישנו הבדל ברור בין התשובה "עד ד'" לתשובה "אל ד'" והוא שהתשובה "אל ד'" יכולה להיעשות רק בארץ ישראל.
והרי ידוע שכל לאו הניתק לעשה, כלומר כל מצות לא תעשה שכתיקון לה נתנה תורה תרופה של מצות עשה, אין צורך במלקות, שהרי המלקות וכלל ה"עונשים", אין תפקידם לענוש את האדם, אלא הם תיקון למעשהו; ואם כן היות וישנו כבר תיקון במצות עשה אין צורך במלקות. אך אם אנו אומרים שהתשובה מצות עשה היא, אזי אין יותר שום עבירה עליה ינתנו מלקות, שהרי בעברו עבירה מתחייב האדם במצוות התשובה ואזי אין צורך במלקות.
אלא עלינו להבין שאין העבירה גרמא לתשובה; כלומר האדם מחוייב בתשובה מעצם בריאתו ולא העבירה שעשה היא המחייבתו בתשובה. שהרי תשובה קדמה לעולם. רק עולם שנברא מתוך הכרה שיש אפשרות לתקן הינו בר קימא. שהרי אם יברא עולם שאין בו אפשרות תיקון ותשובה סופו ותחילתו חורבן. על כן תשובה מביאה רפואה לעולם. שהרי מעצם בריאתו האדם כל ימיו בתשובה, כלומר במאמץ להשיב את העולם למצבו המתוקן.
תשובה זו היא התשובה אל ד' הניתנת לביצוע רק בארץ ישראל, מקום המפגש שבין תורת ישראל עם ישראל ואלקי ישראל. ויש מרבותינו שתלו בין תושבה לחזרה לארץ ישראל ואמרו שעצם השיבה לארץ ישראל תשובה תקרא.
על כן בראש השנה שהוא יום בריאת האדם, אין אנו מזכירים בתפלה בקשות פרטיות ואף איננו מתוודים ומפרטים חטאים פרטיים (דוגמת תפלתה של חנה לאחר הולדת שמואל שהינה גם כן כללית בלא פן פרטי) שהרי בבריאתו האדם קיבל על עצמו את האחריות לבריאה כולה (ויתכן וזו הסיבה שהאשכנזים מתחילים בסליחות ממוצאי מנוחה – שהרי האדם מעצם בריאתו היה צריך לומר סליחות רק מיום שישי שהוא יום בריאתו, אך קיבל האדם על עצמו להיות אחראי על כללות הבריאה שנבראה מהיום הראשון ולכן מתחילים לומר סליחות ממוצאי שבת בחינת "ויהי ערב").
ואם כך בראש השנה אנו מבקשים לתקן עולם במלכות שד"י וממליכים את הקב"ה על העולם ומתפללים לכך שתבא רפואה לעולם בתשובתנו ושתכלה מלכות הרשעה מהארץ וע"י שתפן הרעה יתפנה המקום להתגלות אור הגאולה ולהתפרצות אור ד' בקצוי תבל בב"א