מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה

הרב שרלו מסביר ומקשר בין פעולת "בהעלותך את הנרות" לחינוך, מחנוכה ועד ימינו אנו.

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו ראש ישיבת ההסדר פ''ת 19/01/03 00:00 טז בשבט התשסג



בהעלותך את הנרות – הקשר בין העלאת הנרות לבין חינוך נדרש בפנים הרבה. נזכיר בהקשר זה את חנוכה, שהיא מספקת לנו כדי לקשור בין דיני הדלקת הנר לבין דיני הדלקת ילדינו. אף לגבי ילדינו, שאלת השאלות היא במה מדליקין – כיצד אנו מלהיבים אותם לקושרים אותם בשלשלת הדורות. שאלה זו , שהייתה פשוטה יותר בימים עברו, בהם היה ברור כי בנים הולכים בדרכי אבותיהם, הופכת לשאלת השאלות המעסיקה אותנו בימים אלה.
בין שאר דיני ההדלקה שאנו מכירים מצוי הכלל ההלכתי "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה", לאמור: פעולת ההדלקה נעשית על ידי הבאת אש ממקור חיצוני והצתת המנורה. כיוון שכך, יש לקבוע עד כמה יש להותיר את האש המדליקה במקומה, ומתי יש לשחרר את המנורה. ההלכה קובעת כי מטרת ההדלקה היא להעמיד מנורה עצמאית, הבוערת באש פנימית משלה, ולהתיר את הקשר בין המדליק לבין המנורה המודלקת. מנורה כהלכתה היא מנורה ששלהבתה עולה מאליה.
קשה למצוא דבר מה מתאים יותר להגדרת מטרת החינוך. עיקרה על עבודה זו הוא להעמיד את ילדינו ותלמידנו על הרגליים של עצמם. כיוון שהוגדרה מטרת החינוך ככזו היא צריכה ללוות אותנו בכל עת. שיקול הדעת החינוכי צריך לבחון האם אנו מפתחים בתלמידנו את הבחירה החופשית הטובה, או שאנו בונים מסגרות שכל עוד יש מי שמתחזק אותן הן קיימות, אולם לאחר שאנו כבר איננו מדליקין אותם הם לא עומדים לו לאדם בשעת מאבקיו ותכניו.
נכון הוא כי דרך זו בעייתית יותר – כל עוד אנו דורשים לציית למסגרות ניתן להציב מדד ברור להצלחה. מוסדות בהם המשמעת קפדנית יכולים להעיד על הגעה לתפילה, על נוכחות בסדרים, על לבוש צנוע וכדו'. המסגרת המחייבת מעמידה באופן מתמיד את הדלקת האש, והיא גם מתאימה מאוד לדרכה של תורה, שאין היא מותירה את הכל ללב בלבד, אלא מחייבת בעזרת מצוות וגדרים לעשות דברים מכוחו של עול חיצוני. ברם, בשעה שמתבטלת המסגרת, או בשעה שמים רבים מבקשים לכבות את האהבה, אין ביד הלומד במסגרות אלה לעמוד בפני המים הזורמים, כיוון שאין השלהבת בו בוערת מאליה.
מובן מאליו כי הדרך ההפוכה, הקיצונית, שגויה עוד מזו הראשונה. זו דרך בה אין הדלקה כלל וכלל, ואין בה המתנה ארוכת טווח שתהא השלהבת עולה. הפתיחות והבחירה החופשית העומדת במוקד המוסדות הסוברים כי אופק הראיה של לומדים בהם די בו כדי להצית את האש הראויה, מכבים דווקא את ההתלהבות הפנימית.
יש צורך הדלקה חיצונית, ויש צורך ביצירת מסגרת של ממש. ברם, כיוון שיוצריה של מסגרת זו מודעים לכך שיום יבוא ולא יהיו במקום הם חושבים כל העת על מועד זה ומחדירים כמה שיותר בחירה חופשית למוסד אותו הם מנחים. לא רק לימוד תורה בסדרים, כי אם תוכניות המבוססות על בחירה חופשית ורצון, אף אם ניתן לנצלן לכיוונים בעייתיים, שהרי לא ניתן לחנך לבחירה חופשית בלוא להחדיר לתודעה כי הבחירה יכולה להיות גם רעה; יצירת נורמות בסיסיות מינימאליות של צניעות מחייבת מכוחה של המסגרת, ועבודה מתמדת של הדלקת אש הצניעות בלב של הבנים והבנות כדי שיקבלו על עצמם הרבה מעבר לקו המינימום;
חינוך לבחירה חופשית איננו הפקרות חינוכית. יש הסוברים כי מקור הרעיון של חינוך לבחירה חופשית הוא בטלנות ועצלנות של המחנכים, אשר מנסחים אידיאולוגיה שתאפשר להם לעשות מלאכת ד' רמיה. אולם למעשה מדובר במגמה הפוכה לחלוטין – זהו חינוך הבנוי על השקעה עצומה, על הרצון להדליק אש בוערת בעיני הלומדים, על הצבת אתגרים חלופיים מול המקומות בהם הילדים אינם מוצאים את עצמם ועל שימוש בכל כלי החינוך המכוונים את האדם לעמוד ברשות עצמו, ולבחור בדרך ראויה.