בגליון האחרון של העיתון "בשבע", כתב ברוך מרזל מאמר כנגד הרב יובל שרלו בעניין סירובי פקודה. הנושא עצמו של סירובי פקודה ומה אמר או לא אמר הרב שרלו, לא ממש מעניין אותי אז לא אתייחס אליו (אם כי די ברור שדבריו של הרב שרלו הוצאו מהקשרם. על פי מה שצוטט, מה בדיוק הוא אמר? שאם הוא היה קורא עתידות והיה יודע מה יהיה בעוד חמש שנים הוא היה קורא לסרב פקודה?! מה ההיגיון במשפט הזה?). ברצוני להתייחס לאחת הפסקאות במאמר המדברת אודות תפקידו של הרב, או ליתר דיוק לתפקודם של רבנים רבים. כך כותב ברוך מרזל:
"לצערי, יש היום רבנים רבים שסרגל היהדות שלהם אינו נמדד רק ע"פ דבר ה - זו הלכה.
הרבנים הללו, כשהם נדרשים לפסוק הלכה, בודקים לפני כן מה דעת הקהל בנושא, מה דעת התקשורת בנושא ואיזו תגובה הם יקבלו. האם זה פוליטיקלי קורקט? כך הם פעלו בנושא מצעד הגאווה, כך הם פעלו בנוגע לשילוב עולי אתיופיה בחינוך, וכך הם פעלו במהלך פשע הגירוש מגוש קטיף".
ברצוני להעיר על דבריו מספר הערות, שאולי יעמידו את הדברים באור אחר.
אצל החרדים זה אחרת
איתרע מזלו של ברוך מרזל ומאמרו התפרסם בעיתון "בשבע" רק מספר עמודים לפני הכתבה של יאיר שפירא באותו גליון שתיאר באריכות את ההתדיינויות האחרונות של רבנים מכובדים מהעולם החרדי בבתי המשפט האזרחיים. שפירא מזכיר בין היתר, את המחלוקת המשפטית בין ראשי ישיבת פוניבז שלא הצליחו למצוא הרכב דיינים שיוכל לדון בענייניהם כי היה ברור שכל דיין שיבחרו יהיה מוטה לחלוטין לטובת הציבור בתוכו הוא גר.
כך יכלו הקוראים מיד להבין ש"יש היום רבנים רבים שסרגל היהדות שלהם אינו נמדד רק ע"פ דבר ה - זו הלכה" גם בציבור החרדי, ולא רק בציבור הדתי-לאומי. מעניין לציין שעל פניו יכלו ראשי ישיבת פוניבז לפנות לבית דינו של הרב יעקב אריאל ברמת-גן ולקבל פסק דין שאיננו מוטה, אך הרבנים העדיפו ללכת לערכאות מאשר להודות שאפשר לדון דין תורה אצל "רבנים ד"לים". והנה שוב, "רבנים רבים שסרגל היהדות שלהם אינו נמדד רק ע"פ דבר ה - זו הלכה".
כבוד גדול במחיצתו של הרב גורן
בניגוד לרבני הציבור החרדי מהסעיף הקודם, שאותם אני דן לכף חובה ולא יהיה זה לזכותו של הרב שרלו להשוות אותו אליהם, ניתן למצוא רבנים אחרים שהואשמו באותן ההאשמות ודווקא יש בזה כבוד גדול להימצא במחיצתם. כזה לדוגמא הוא כמובן הרב שלמה גורן, שכידוע זכה לקיתונות של שופכין כאשר הסכים להתקפל מול משה דיין ולהתיר את האח והאחות, כך לפחות הוצג לציבור על ידי רבנים מובילים. בין הרבנים שראו את פסיקתו בעין רעה נמנה גם הרב שאול ישראלי. גם נגד הרב גורן טענו בשעתו שהוא המציא מושג של ביטול גירות רק כדי לרצות את התקשורת והפוליטיקאים.
על רבנים וכותרות העיתונים
אינני מתכוון להסתפק בטיעון הדמגוגי "גם אצלם זה ככה", ואני מבקש באמת להעלות נקודה זו כשאלה למחשבה. האם זה פסול שהרב מתחשב ב"כותרות העיתונים" כשהוא מביע את דעותיו? האם יש ציפייה שהרב יהיה מנותק לחלוטין מהלכי הרוחות הנושבים בציבור? מצינו בחז"ל מספר התייחסויות לעניין זה, שכלל לא משתמע מהן כשיטתו של ברוך מרזל.
א. מצינו ש"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
ב. חז"ל קבעו שכל גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה דינה להתבטל.
ג. הגמרא בסוף יומא מגדירה את המחלל את השם כמי שהבריות אומרים עליו "ראו כמה מכוערין מעשיו, אוי לו לרבו שלימדו תורה", ואת מי שמקדש את השם כמי שהבריות אומרים עליו "ראו כמה נאים מעשיו, אשרי רבו שלימדו תורה". המדד, במקרה זה, הוא דווקא הבריות-ההמון, ולא רק "דבר ה זו הלכה".
אין לי כוונות לשכנע אתכם, הקוראים, שהרב חייב להיות פופוליסטי או לקבוע שאין רע בהתנהגותם של כל מי שפועל בפופוליזם. אני מסתפק בהטלת ספק והצבת הנושא כנקודה למחשבה. דעתי האישית בנושא זה היא שהדבר נמדד במידת יראת השמיים של האדם. אתה יכול להתחשב ב"פוליטיקלי קורקט" ובהלכי הרוח הנושבים בציבור, כל עוד ברור לך שתתן את הדין על כל מעשיך לפני הקב"ה בבוא היום. אם אתה מתחשב ב"פוליטיקלי קורקט" מפני שאתה ירא שמיים, אתה פועל נכון. אם לחילופין אתה ירא שמיים מפני שזה "פוליטיקלי קורקט" או שאתה מתחשב בדעת הקהל משום שאתה ירא תקשורת או ירא את שכניך, אתה נמצא במקום הלא נכון.
הכותב הינו בעל הבלוג רב צעיר