בשבת שבין ראש השנה ליום כיפור קוראים תמיד מתוך ספר הושע פרק י"ד, מהפסוק הפותח במילים: "שובה ישראל עד ה' א-להיך". פתיחת ההפטרה נותנת לשבת את שמה המיוחד - "שבת שובה" (בדומה לשבת "חזון" ולשבת "נחמו").
בשירת האזינו מלמד ה' את משה ויהושע, והם מעבירים שירה זו לעם, את המציאות החוזרת ונשנית בתולדות האומה: ה' מטיב עם העם, מתוך השפע העם בועט, ענישה של חורבן וגלות ותיקון גדול של שיבה.
תשובה היא מצווה מתמדת ונוגעת למעגל היחיד, המשפחה, הציבור, האומה והעולם. קריאה מתמדת לתיקון ולשכלול. לתקן עולם במלכות ש-די.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
הנביא הושע לווה את מלכות ישראל במשך עשרות שנים: מאחד משיאיה, בימי ירבעם בן יואש, גדול מלכי בית יהוא, ועד הריסוק והחורבן - בימי הושע בן אלה, אחרון מלכי ישראל. המעצמה האשורית הגיעה בימיו לשיא עוצמתה, וכבשה את המזרח התיכון כולו - גם צבאית-מדינית וגם רוחנית תרבותית. בין השאר, היא החריבה את מלכות ישראל והגלתה את שארית תושביה, תוך יצירת איום קשה על מלכות יהודה. פועלו הנבואי של הושע, בצד נביאים נוספים הפועלים במקביל אליו (כישעיהו, עמוס ומיכה) היה בניסיון לבלום את נפילת מלכות ישראל ולמנוע את הגלייתה. הוא קרא לישראל לשוב לא-להיו ולנטוש את דרך התרבות האלילית, המובלת על ידי המעצמה האשורית. לאורך שנים רבות היתה דרך התיקון פתוחה, ואת הטוב שיצמח ממנה מתאר הנביא בדימויים מלאי הוד, שפע ותקווה: כטל מרנין, כשושנה פורחת, כהוד הזית ועוד.
מצב בהפטרה: לרכב על הסוס
הסוס במקרא מבטא עוצמה צבאית. מי שהחזיק בחיל רכב (הרתום לסוסים) ופרשים (הרוכבים על הסוסים), נחשב לבעל עוצמה צבאית גדולה. ולכן "סוס ורוכבו" מבטאים עוצמה הנותנת שלטון. נקל להבין את תחושותיו של "הרוכב על הסוס" לעומת תחושותיו של מי שנרמס לרגליו.
כאשר הנביא הושע רוצה לבטא הסתייגות מוחלטת מן ההיסמכות על עוצמה צבאית, כפי שמגלמת "הרוכבת על הסוס" באותה עת - אשור, הוא קורא:
"אשור - לא יושיענו
על סוס - לא נרכב,
ולא נאמר עוד אלהינו - למעשה ידינו".
המפתח להתנהגות נכונה, הוא הבנת מקומו של האדם - הנברא, מול הבורא. שיבוש הבנה זו, והעמדת האדם כבעל כוחות בלתי מוגבלים, כפי שחשו אנשי המעצמה הגדולה, ולהרגשה זו ייחלו העמים שהתקנאו בה - היא שרש החטא. עיוות המציאות, ביצירת מציאות דמיונית-מסולפת של האלהת האדם, היא שרש העבודה הזרה, והיא הבסיס לכל השחתה מוסרית. אדם החושב על עצמו כאלוה ועל זולתו כעבדיו - קרוב מאוד למעשי פשע ואכזריות. רק הבנה שכל האנושות, ללא יוצא מן הכלל, כפופה לא-לוה שיצר הכל, תוביל להתנהלות אנושית מתוקנת. "יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע ברך...ויקבלו כולם את עול מלכותך...".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון