השארו מעודכנים

הכניסו לתיבה את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם, ותקבלו התראה בכל פעם שמתפרסם עדכון כשרות חדש באתר. אין יותר פשוט מזה

הצטרף

הרהורים על העקידה

העקדה בפרשת וירא אינה רק נסיון. היא מסר לדורות - על המסר ועוד - צבי קפלן

צבי קפלן
כ טבת תשס"ג, 25/12/2002 00:00

העקדה עומדת לדורות. "ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח". כך אנו מתחננים מדור לדור, בלשון זו ובלשונות אחרים, בצורות שונות ובסגנונות שונים, בתפילות בסליחות, בפיוטים ועוד. כי תעמוד לנו זכות העקדה. לפי חז"ל, אף התקיעה בשופר בקרן של איל בראש השנה, יש בה משום הזכרת עקדת יצחק להעלאת זכותה (עי' ר"ה ט"ז א ' ועוד) אף שאר דרכי הבעה להם, על זכות העקדה העומדת לנו. עקדה ראשונה זו שמימי בראשית, מימי אבות האומה, היא העומדת לנו - אף כי רבו, הוי מה רבו, העקדות שבאו לאחריה, עקדות ממש, לא נסיון בלבד.
הן כך אומרת אם שבעת הבנים שמסרו נפשם על קידוש השם: "בני, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" (גיטין נ"ז ב'). ובנוסח אחר, אומרת היא לקטון הבנים: "בני, לך אצל אברהם אביכם ואמור לו: כך אמרה אמי, את תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני - הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד; אתה נסיון - ואני מעשה". (איכה רבתי א') והיא לא היתה היחידה.
ודאי לא אחד מישראל מהרהר בדבר, לא פעם ולא פעמים מדוע נתיחדה דוקא העקדה הראשונה - שלא היתה אלא נסיון ולא מעשה – לעמוד לדורות. להיעלות על נס ללא הרף; ואילו העקרות שהיו לאחריה, אותן שבמעשה אמנם נזכרות גם הן, אך ללא אותה התמדה שבהזכרה, ללא אותה העלאה על נס הנעשית לה, לעקדה הראשונה. ואולי עולה הרהור על הלב - אולי דוקא משום כך מועלית על נס עקדה ראשונה זו, דוקא משום שלא היתה אלא נסיון.
כי עקדות של ממש - אינן מה ש"עלה במחשבה", אינן הנירצה האידיאלי: "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי: (ירמיה יט ה'). "אשר לא ציויתי - זה בנו של מישע מלך מואב (עי' מלכים ב',ג') ...ולא דברתי – זה בתו של יפתח ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם" (תענית ד' א'). ולפי המדרש, לא רק ש"לא עלתה על לבי", אלא שגם לא נצטוה אברהם בפירוש על שחיטת הבן, אלא על העלאתו בלבד, שהרי "לא אמרתי שחטהו - אלא והעלהו"... (בראשית רבה נ"ו).
ובלשון חותכת יותר: "אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו – אלא אמרתי לו: אל תשלח ידך"... (תנחומא, בחוקותי ה')._
אמנם תוך כדי דיבור אמרו שם: "להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם, שלא חשך את יחידו ממנו, לעשות רצון בוראו". והרי מפורש בכתוב שהיה כאן נסיון: "והאלהים ניסה את אברהם", על מנת להגיע כמשמעות פשוטה של דברים - ל"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (דהיינו, להודיע זאת לבאי עולם שהרי הקב"ה בעצמו ידע זאת מראש, גם ללא נסיון - כפי שפירשו לנו רבותינו). והרי הציווי נאמר לאברהם בלשון כזו, שעל כל פנים תהא מובנת לך כציווי לשחיטת הבן.
וכך אמנם הובנה על ידו. אך כיון שנתגלתה הנכונות לקיום הדבר נמנע קיומו בפועל: "אל תשלח ידך אל הנער". ואף לא "עלה במחשבה" שתהיה עקדה בפועל: "ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם". לא היה הרצון העליון שיועלה יצחק לעולה ממש, אלא שהוכח ותיודע נכונותו של אברהם להעלות את בנו לעולה - ותו לא.
ומשנודעה הנכונות - היה די בכך.
ומשום כך - נצחון היא העקדה. נצחון היא על "השטן המקטרג", על האומות המפקפקות. גילוי היא ליראת האלקים של אברהם - ללא כל גבול וללא כל מעצור.
ועם כל זאת - יצחק חי לאורך ימים.
עקדה כזו אפשר לה שתעמוד לדורות,לאות ולמופת.היא העקדה האידיאלית.
ואילו עקדות של ממש - גדולות ונוראות וקדושות הן, אך אינן האידיאל, אינן בבחינת "עלתה על לבי", אינן מה ש"עלה במחשבה" תחילה, אינן המכוון הראשון ? ואינן המכוון האחרון.
הן אך ילידות תקופת הבינים הארוכה בין מה ש"עלה במחשבה" לבין ה"לעתיד לבוא" האידיאלי של "ומלאה הארץ דעה את ה'".
בתקופת ביניים זו, בה "החושך יכסה ארץ", רבו הנאמנים בברית, שהעומדו במצב של נסיון - נאמנות או עקדה - ובחרו בעקדה, כפי שהיו מצווים לעשות במצב כזה. ודאי כי הקדשותם למעלה מכל מושגינו. ודאי כי זכותם עומדת לעד. אך המכוון, מה ש"עלה במחשבה" הוא שלא תהא מציאות כזו המביאה לידי כך.על כן הועלתה על נס דוקא העקדה הראשונה, עקדת "נסיון" ולא עקדת "מעשה".
וכשאנו מתבוננים בפסוקי העקדה שבתורה, הרינו רואים כי לא רק ההעמדה בנסיון והעמידה בו הוטעמו בהם - אלא גם מניעת המעשה; לא רק ה"קח נא את בנך... והעלהו שם לעולה" וגו' וגו' - אלא גם ה"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה"...
ויש עניין להתבונן בהבדלים בדרך ההטעמה שבין אלה. הפתיחה ל"והעלה" היא דרך מתן צו וקבלת צו, קצר וחלק: "ויאמר אליו: אברהם! ויאמר: הנני!"
פניה אחת מוחלטת - ודי בה: אברהם!
וקבלת עול מוחלטת: הנני!
ואחריה, הצו המפורש עצמו. ומיד לקיום הצו, בשתיקה. וכשמובע איזה דיבור באמצע הריהו בקיצור נמרץ. בכל ועל הכל שלטת הדומיה: דומית העשיה, דומית קיום הצו. היינו לא קיום בפועל, אלא בדרך לקיום, למען הקיום. ומיד עם ההגעה לספו של קיום ממש - בא העכוב מן השמים. עם ה"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו" - מיד: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר: אברהם, אברהם"...
כאן כבר לא צמצום של פקודה, של מידת הדין, האומרת פעם אחת "אברהם" בהחלטיות ובתוקף - ודי בזה. כאן כבר החרדה בדבר, החרדה שמתוך מידת הרחמים, המשדלת בתורה: "אברהם אברהם" שתי פעמים. כאן כבר לא פקודה קצרה וקצובה, כאן כבר דאגה, שמא חס ושלום הפך ה"נסיון" ל"מעשה", שמא חס ושלום ייפגע יצחק בפועל ממש.
"אברהם, אברהם" - קוראת הקריאה מן השמים. וכשבאה גם הפעם הבאה: "הנני" מוסיפה הקריאה ואומרת: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!" זה כבר לא ענין של "נסיון" זהו המכוון. זהו ה"עלתה על לבי": "אל תשלח ידך אל הנער"... ואשר לנסיון די ב"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא השבת" אין צורך שזה ייהפך למעשה.
אברהם עמד בנסיון ויצחק היה יהיה!
ולא די בזה - אלא באה קריאה "שנית מן השמים": "בי נשבעתי נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים": ולא עוד אלא "וירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי ארץ, עקב אשר שמעת בקולי". ואולי משום כך עומדת לדורות - דוקא עקדה ראשונה זו.
(מתוך "ממעיני קדם")

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. שנזכה רק "למה שעלה על ליבי"
צבי 11/11/2008
המאמר מתאר יפה מאוד את המשמעות של העקרה של אז לעקדות של ימינו.
שנזכה להתגשמות של "מה שעלה על ליבו של הקב"ה" ולגאולה שלימה בלי עקדות ממשיות.