סיפור המבול איננו אלא סיפור בריאתו של עולם חדש. פרשת בראשית מציגה את סיפור בריאת העולם בששת ימי מעשה, בצורה של 'יש מאין' וב-"עשרה מאמרות נברא העולם". לעומת זאת בפרשת נח, ה' מזהה את מציאות הרע בעולם, מתאכזב, מתעצב, מתחרט על הבריאה ומחליט להשמיד את כל אשר על הארץ. "וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית, ו', ה'-ז').
העולם נברא באמירה וכמעט שנחרב באמירה: "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי .. מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים". אבל איש צדיק תמים בשם נח, מעורר בקב"ה את מידת הרחמים והוא משנה את התוכנית. הקב"ה מחריב את הארץ אך מציל פיסות מהבריאה. הוא מנקה את העולם במים רבים ושוטף ממנו את רעת האדם, אך מניח לנח להקים עולם חדש תחתיו.העולם החדש נשען על העולם החרב. הוא איננו יש מאין, הוא איננו חידוש גמור, הוא נברא בזיעת אפיו של האדם שיהיה לאבי האנושות, אך הקב"ה מפיק לקח מן הבריאה הראשונה ומבקש לתקן את הכשלים שעלו ממנה.
בבראשית כאמור, נברא העולם על ידי הקב"ה 'יש מאין' בדרך של נס גלוי. האדם נברא ביום השישי והעולם פרוס לרגליו. הוא הילך בו כבן מלך מלכי המלכים אך הוא היה בשר ודם. הוא חי בגן עדן אך הוא היה בן אנוש. העולם "החדש" בניגוד לעולם הבראשיתי נבנה לפי חוקי הטבע הארציים. במובן מסוים האדם הראשון היה הילד המפונק שנולד למציאות של שפע, למציאות בה יש לו הכל 'כאן ועכשיו' וטיבעו האנושי שלא אותגר מעולם, אינו עומד אפילו בציווי האחד היחיד - "מפרי עץ הדעת לא תאכל". האדם מתדרדר משם והלאה לתהומות בלתי מוסריים, אבל מאוד אנושיים, ואין חוק שיגן עליו מפני עצמו. הפער בין חזון העולם המושלם שהקב"ה חלם, לבין העולם המתהווה במציאות, הולך וגדל עד כדי רצון האל להחריבו כליל. ברגע של רחמים, הקב"ה מחליט להציל את נח ולתת לעולם הזדמנות שניה.
מחקרים מראים כי האדם נושא עמו "זיכרונות מקודדים" העוברים ישירות בד.נ.א, ואף יכולים לעבור מדור לדור. אדם יכול לסבול מפחד בעקבות טראומה שעברה על אחד מאבותיו ועברה והגיעה עד אליו. המבול הוא כביכול "טיפול בהלם" המוחק את הזיכרונות מהעולם המקולקל, בתקווה שהאדם הנבחר יצליח לתקן את הקלקול שנטמע בו ולהגשים את הפוטנציאל האנושי. אם בבראשית הוציאה הארץ דשא, עשב ועץ פרי והאדם בצאתו לעולם מצא את כל טוב הארץ מונח לפניו, נח לעומת זאת אינו מוצא בצאתו מן התיבה גן נטוע אלא שממה ונאלץ לעבוד את האדמה במו ידיו - "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית, ט', כ'). לא עוד ילד מפונק כי אם איש עמל.
הקב"ה יודע כעת את חולשות האדם ומבין כי יצרו האנושי, "הרע מנעוריו", עשוי להביאו לידי חטא. ובכל זאת, בידיעה ברורה, הוא מבטיח כי לא ישוב להחריב את העולם והוא כורת על כך ברית עם האנושות.
הפעם, אלוהים מצווה על האדם גם כמה כללים מוסריים, שיהיו לו למצפן כיצד לנהוג, ובכך הוא מציב את החוקים החברתיים שהם אלו שיהוו את התשתית לחברה מתוקנת. שוב מברך האלוהים את האדם בברכת פרו ורבו ומלאו את הארץ, ושוב הוא מזכיר לו כי הוא נברא בצלם אלוהים. זהו האדם.
הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, אך את העולם שבנה האדם בעצמו מבטיח הקב"ה שלא יחריב. כל עת שאנחנו רואים את הקשת בענן עלינו לזכור כי במעמד הברית לא ביקש מאתנו האלוהים דבר, אלא שנתנהג כבני אדם.
הכותבת היא מנהלת ארגון "יד לאישה" מבית אור תורה סטון המייצג עגונות ומסורבות גט