לא תמיד צריך למחול

האם חייבים לסלוח לפוגע? האם נכון לסלוח? ואם כן, באלו תנאים?

חדשות כיפה הרב אודי פרומן 04/09/13 14:01 כט באלול התשעג

לא תמיד צריך למחול
shutterstock, צילום: shutterstock

אנחנו נמצאים לפני יום ראש השנה ובהמשך יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה. ישנן מספר דפוסי התנהגות של יהודים דתיים בימים אלו, ואחד מהם הוא בקשת מחילה.

חסידים מספרים על יהודי שמצד אחד היה מלשין על חבריו היהודים לשלטונות הנכרים, ואלו היו מענישים אותם תדיר, מה שנקרא בעגה ההלכתית "מוסר". מאידך, היהודי הזה היה מתפלל כצדיק. לא ידעו איך להתייחס לפיצול ההתנהגותי הזה. באו ושאלו את רבי מאיר מפרמישילן. השיב להם: אל תחושו לתפילותיו. "אמירתו לגבוה (תפילתו לקב"ה) כמסירתו להדיוט" (כמו מסירתו את היהודים לשלטונות).

גם אתן כנפגעות עשויות לפגוש בבית הכנסת כל מיני אנשים שמתנהגים כצדיקים, מתנדנדים חזק בתפילות, אבל אתן יודעות שהם פגעו בכן, או ביקרים לכן. ובכן, אומר הרמב"ם (תשובה, ב, ט), התפילות לא ממש תעזורנה להם שכן:

"אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרים אלא עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן -- אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.

אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחל לו".

אלא שכאן מגיע לכאורה מוקש, לכאורה. המשך ההלכה הוא:

"לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מרעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא".

ובהלכה הבאה:

"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה".

ניתן לשער שהכוחנות של הפוגע תנצל את ההלכה הזו. הפוגע לא יבקש סליחה. הוא יתבע אותה. "אם לא תסלחי, את החוטאת.

האם בתביעה הזו יש ממש?

האם חייבים לסלוח לפוגע?

האם נכון לסלוח? ואם כן, באלו תנאים?

חלק מן התשובות לשאלות האלה נמצאות, לא בהלכות תשובה, אלא בהלכות נזיקין (חובל ומזיק ה, י). שם כותב הרמב"ם כך:

"ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחל לו; ואין זו דרך זרע ישראל.

אלא כיון שביקש ממנו החובל, ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה,

וידע שהוא שב מחטאו, וניחם על רעתו -- ימחל לו.

וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו".

שלושה תנאים מתנה הרמב"ם, כאשר הוא מייעץ לנחבל למחול:

ראשית, בקשת הסליחה צריכה להיות בצורת בקשת רחמים, תחינה. כל נימה שונה אינה ראויה בכלל להתייחסות.

שנית, על הפוגע להתחרט חרטה של אמת, לא מן השפה ולחוץ.

ולבסוף, על הנפגעת לדעת על כך שהפוגע שב מחטאו ומתחרט על מה שעשה. אם היא אינה בטוחה בכך, אם לתחושתה הפוגע עדיין לא שב בתשובה שלמה ואינו מתחרט על מה שהיה, אל לה למחול. מחילה כזו אינה מתיישבת עם עקרונות התורה, שכן "תשובה" אינה סוג של וויתור על עוולות. היהדות אינה מוותרת על עוולות. "כל האומר שהקב"ה וותרן, יותרו (=יופקרו) חייו" (בבא קמא נ, א). בנצרות מקובל שאדם יכול לעשות כל עוול שירצה, אחר כך הוא הולך לכומר ומתוודה, ובכך הסתיים העניין. היהדות תובעת תשובה. האדם שעשה את העוול חייב להשתנות, להיות אחר, להתחרט באמת באופן שברור לכול שהוא לא יחזור על דפוס ההתנהגות הפוגעני (אורות התשובה יב, י). אין ביהדות בקשת סליחה מן השפה ולחוץ, והיהדות מקפידה לא להעמיד פנים כאילו הכול בסדר.

שני תנאים נוספים מוסיף המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרו סעיף קטן י-יא).

ראשית, אם הנפגעת חוששת שמא היא תיפגע כתוצאה מהיענות לבקשת הסליחה, היא אינה צריכה למחול.

שנית, כל עוד הנזק שנעשה לא תוקן על ידי הפוגע, היא אינה צריכה למחול. אם עדיין קיים נזק פיסי, נפשי, כלכלי, או אחר, שהפוגע לא פיצה עבורו, אין שום סיבה לסלוח.

אניח את הדברים על השולחן.

בדרך כלל, אנשים שפוגעים מינית אינם מבקשים סליחה!!

חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר (הרמן). הדפוסים המקובלים על התוקף, על פי רוב, הם הכחשה ומזעור - לא עשיתי כלום, ואם כן, מה כבר עשיתי?

בדרך כלל מעגל התומכים של הפוגע, זה המאפשר לו להכחיש ולמזער, פועל בצורה דומה - לא קרה שום דבר, ואם כן, מה כבר התרחש, הרי זה לא היה אונס קבוצתי?

זהו בדיוק המצב שבו הנפגעות מצוות לומר: אין מחילה!!

השורה התחתונה היא זו:

• אם מישהו תובע מכן לסלוח, הוא לא נמצא במקום של בקשת סליחה. אין שום צורך להתייחס לצורה כזו של פנייה.

• הנפגעות אינן חייבות לסלוח לפוגע. ראשית, התבטלות כלפיו עלולה להזיק להם. שנית, סביר להניח שהנזקים שהוא עשה עדיין קיימים.

• ככלל, לא נכון שהנפגעות תסלחנה לפוגעים, מלבד במקרים נדירים ביותר. דפוסי ההכחשה והמזעור של התוקפים משמעותם היא היעדר חרטה אמתית. במצב כזה היהדות אינה סולחת.

הכותב הינו חבר ארגון הרבנים ”בית הלל“