"...מדברי הזוהר הקדוש אנו למדים שהנבואה על כורש לא התגשמה במלואה בבית שני, אך היא עתידה להתממש באחרית הימים, ולמלכות פרס יהיה אז מעמד של שותפות עם המשיח. לאור זאת חובה עלינו לחזק את הקשר עם ידידתנו מלכות פרס, היא איראן."
הציטוט הזה לא מופיע בשום מקום, אבל הוא בהחלט יכול היה להיכתב. בתדירות גבוהה אנו שומעים מהי עמדת התורה על תקופתנו; לפעמים מדובר ברמזים וגימטריאות שטמון בהם דגם המטוס שיתנגש במגדלי התאומים, ולפעמים בניתוח מחשבתי-היסטוריוסופי שמסביר את מהלך הדורות, וקובע מה עניינו הרוחני של דורנו. נניח שמאמר כזה היה נכתב לפני עשרות שנים אחדות על הקשרים בין ישראל לאיראן, מה היינו עושים איתו רגע אחרי המהפכה שהפכה את ידידתנו לאויבת מרה? ושאלה כבדה יותר: נניח שעוד שנתיים תתרחש מהפכה בקרב הפלסטינים וכולם יקבלו עול מלכות שמים, מה יהיה ערך המאמרים תורניים שנכתבו על המאבק מולם עד כה? ומה אם עוד עשרים שנה מדינת ישראל תהיה תלת-לאומית, תהפוך לדיקטטורה ומחצית מתושביה יהגרו לסין - האם כל מה שנאמר על תהליך הגאולה יישאר בתוקפו? האם בכלל אפשר לדבר על משמעות רוחנית של מציאות אקטואלית חולפת?
במבט ראשון, את השאלה הזו אפשר לשאול על האגדה המובאת כאן, שנראית רלוונטית לדור מסוים וחסרת משמעות היום. במבט שני, ייתכן שהאגדה עצמה שואלת בדיוק את השאלה הזו.
כשהברייתא על בבל נהייתה לא-אקטואלית
"רבה בר בר חנה חלש. עול לגביה רב יהודה ורבה לשיולי ביה... אתא ההוא חברא, שקלה לשרגא מקמייהו. אמר: רחמנא, או בטולך או בטולא דבר עשו!
למימרא דארומאי מעלו מפרסאי? והתני רבי חייא: מאי דכתיב 'א-להים הבין דרכה והוא ידע את מקומה'? יודע הקדוש ברוך הוא בישראל שאין יכולין לקבל גזירת ארומיים, עמד והגלה אותם לבבל!לא קשיא: הא מקמי דניתו חברי לבבל, הא לבתר דאתו חברי לבבל."
[תרגום חופשי: רבה בר בר חנה חלה, באו אליו רב יהודה ורבה לשאול בשלומו... בא גוי פרסי-בבלי (מה'חברי', אנשי המהפכה הקיצונית בבבל בדור הראשון לאמוראים, יוצאי פרס), לקח מהם את הנר והשאיר אותם בחושך. אמר רבה בר בר חנה: הקדוש ברוך הוא, או להיות בצילך - או להיות בצל הרומאים בני עשו! (רק לא תחת שלטון הפרסים-בבלים). שואלת הגמרא: האמנם הרומאים עדיפים? והרי לפי רבי חייא, הקב"ה הגלה את ישראל לבבל כי ידע שלא יחזיקו מעמד תחת הרומאים השולטים בארץ! מתרצת הגמרא: דברי רבי חייא נאמרו לפני שה'חברי' השתלטו על בבל, אבל עכשיו עדיף להיות תחת הרומאים מאשר בבבל.]
השלטונות החדשים בבבל, חדורי קנאות דתית ומלאי שנאת זרים, הספיקו כבר להבהיר ליהודים שתמו ימי השלווה. הגלות הזאת לא תהיה חופשה בחו"ל אלא סיוט מתמשך. אבל באותו לילה הרגיש רבה בר בר חנה שנחצו כל הגבולות. גוי פורץ אליו הביתה, בעת שהוא שוכב במיטת חוליו, מכבה את הנר ומשאיר אותו באפלה מוחלטת. בדיוק כשבאו אליו שני חבריו וניסו לחזקו מעט, בעזרת לימוד תורה. אי אפשר ללמוד תורה בשקט, אין אפשרות לביקור חולים, אפילו לא זכות בסיסית על הבית הפרטי. די! זועק רבה בר בר חנה, ומוסיף: אם לא שלטון יהודי בארץ ישראל, לפחות שנהיה תחת הרומאים!
הזעקה הקשה מזכירה לגמרא משהו. כבר הייתה התבטאות בשאלה איזו גלות עדיפה, זמן לא רב לפני רבה בר בר חנה. הוא זעק את זעקתו בתחילת תקופת האמוראים, ואילו בסוף תקופת תנאים שנה רבי חייא שבבל עדיפה על רומי. הוא אפילו אמר שההשגחה האלוקית, מתוך ידיעה עמוקה מה נכון לעם ישראל, גרמה שישראל יגלו לבבל אף שרומי היא שהחריבה את ירושלים. אז איזו מלכות עדיפה?
למעשה, ייתכן שהשאלה אינה איזו מלכות עדיפה, וגם אין באמת סתירה בין רבי חייא לרבה בר בר חנה. הרי עורכי הגמרא מכירים את ההיסטוריה הקרובה לזמנם, ויודעים שבבל עברה מהפכה. אולי השאלה עמוקה יותר: איזו ערך יש לאמירה שבבל עדיפה מרומי? הרי המציאות משתנה, תוך דור הכף כבר מתהפכת. בעיתונים שעודדו את ההגירה היהודית לבבל עוטפים היום דגים, האם לעטוף בהם גם את דברי רבי חייא? או להשליך לגניזה?
נקודת המבט מוגבלת, אך צריכה להיאמר
הגמרא מתרצת את התירוץ הפשוט: דברי רבי חייא היו נכונים לפני המהפכה, ודברי רבה בר בר חנה נכונים אחריה. העובדה שהמצב השתנה אינה גורעת מערך הדברים שנאמרו בדור הקודם. אכן, המעבר לבבל נעשה ברצון ה', והיה חשוב להתחיל את הגלות במקום נוח ליהודים ולתורה; עכשיו התכנית האלוקית מתקדמת עוד שלב בהיסטוריה, ובשלב זה גם לבבל מגיעות הצרות. דברי רבי חייא תארו נכונה את המציאות בתקופתו, אבל הם אינם מתארים את כלל המהלך ההיסטורי, ובכל דור מתחדשת עוד קומה בלתי צפויה בתכנית האלוקית.
אנו לומדים מכל מה שנאמר בעבר, הן בדור הקודם והן בבבל לפני כמעט אלפיים שנה. קולטים את העקרונות היסודיים שנכונים לדורות, ומה שהיה נכון לשעה - מבינים שהוא תמונה נכונה וחלקית. כל תמונה חלקית כזו היא קומה אחת, ועליה מוסיפים הדורות ובונים עוד ועוד קומות, כל אחד מתוך ההווה שבו הוא נמצא. גם אנחנו מותרים, ואפילו נדרשים, להוסיף את נקודת המבט שלנו, אך מתוך ידיעה שהיא מוגבלת. רק לעתיד לבוא נבין את המהלך השלם האחד, כשיהיה ה' אחד ושמו אחד.
מתוך מיזם "אגדה היום"