חסרי השכלה כבעלי מומים

"אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים... ולבי ראה הרבה חכמה ודעת... ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. כי ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יב-יח).

בחוכמתו הגדולה, ידע החכם באדם שהוספת דעת מוסיפה לעתים קרובות מכאוב, הרבה מכאוב. אך גם הוא לא העלה על בדל דעתו את המחשבה, שהמסקנה הנגזרת מכך היא, חס וחלילה, ויתור על הדעת כדי לחסוך את המכאוב, או קידוש הבורות והנבערות לשם הימנעות מהתמודדות עם האתגרים שהאקדמיה וההשתלבות בחיי המעשה מזמנים לנו.

ניסיונם של כמה רבנים, שהדי דבריהם נשמעו באחרונה ברמה, לתלות את כל חוליי החברה הדתית בלימודים האקדמיים הוא מגוחך, במקרה הטוב, ומכמיר לב במקרה הפחות טוב. אין צורך במאמץ מיוחד כדי לאתר המוני אנשי אקדמיה מבריקים ומוצלחים, שלצד הצלחתם האקדמית והקריירה המפוארת שבנו הם גדולים בתורה, יראי שמיים למהדרין מן המהדרין, מקימי משפחות לתפארת, אנשים שיראתם וחוכמתם באות כאחד.

אין מתאם הכרחי בין לימודים אקדמיים לבין השחתה מוסרית (צילום: Adam Tinworth-cc-by-nd)

לעומתם, יש לא מעט אנשים שאין בהם חשש משהו-שבמשהו של "חוכמות חיצוניות", שלמרות לינתם כל ימיהם באוהלה של תורה, לא נדבק בהם כמעט מאומה מחוכמתה, והריהם בורים ועמי ארצות, סכלים במעשיהם ונבערים בדעת. ולמרות שלא שנו ולא למדו ולא טעמו ריחם של לימודים אקדמיים, יש גם מהם כאלה שעדיין עומדים ברווקותם ועוברי עבירות למכביר. ואם זכו והקימו משפחה, ילדיהם ונשותיהם סובלים לעתים קרובות מנחת זרועם וממעשי ההתעללות שלהם.

בקיצור: אין מתאם הכרחי בין לימודים אקדמיים לבין השחתה מוסרית, ולא בין בורות ונבערות אקדמית לבין יראת שמיים, גדלות רוח ומידות טובות. הכל תלוי באדם, שמעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו, ולא המדרש - התורני או האקדמי - עיקר, אלא המעשה.

אין צריך לומר, שגדולה מלאכה, כל מלאכה, שמכבדת את בעליה. עיסוקו של אדם בחקלאות, סנדלרות, נגרות או מסגרות, בוודאי אינו עושה אותו לאדם פחות (אך לא בהכרח גם יותר) מוסרי או טוב מעמיתיו הרופאים, המדענים ועורכי הדין. ואין ובד בבד יש להודות שלא כל פרופסור לאתיקה הוא תמיד סמל המוסר, היושר והיושרה, ומדען האטום אינו בהכרח צדיק יסוד עולם הרגיש למצוקתו של הזולת.

לא המסגרת קובעת, אלא התוכן, וכבר למדונו חכמינו שאסור להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

אך מכאן ועל הכרזת מלחמה נגד לימודי מתמטיקה ואנגלית, פיזיקה ומשפטים, המרחק גדול. מעבר לפן המעשי, שתובע כי לצד הנהגים והטייחים יהיו בקרבנו גם רופאים ומהנדסים, קיים פן ערכי מובהק בשילוב תורה ומדע, בלימוד "חוכמות חיצוניות", שעליו עמדו גדולי עולם למן הרמב"ם והרמ"א, ועד הרב קוק, הרי"ד סולובייציק והרבנים הרצוג וגורן, מורי דרכה של הציונות הדתית.

אכן, החברה בימינו בכלל, והחברה הדתית בכלל זה, סובלים מבעיות קשות, שונות ומגוונות (שחלקן הגדול, אגב, אינו ממש חדש, אך אין לו שום זיקה או קשר ללימודים אקדמיים כאלה ואחרים). גיל הנישואין העולה הוא תופעה מוכרת בעולם כולו, שמחלחלת - כמו תופעות רבות אחרות - גם לחברה הדתית בישראל. כך גם הגידול בשיעור האנשים שבוחרים לפרק את החבילה המשפחתית או כאלה שלא זכו להקים משפחה, אך בוחרים למרות זאת - וטעמם ונימוקם עמם - לגדל ילדים ולהעניק להם את החינוך הטוב ביותר, לצד הרבה אהבה, רגישות וחום.

תורת ישראל מקדשת את המשפחה, ורואה בהקמתה ובחינוך הילדים ערכים ראשונים במעלה. משום כך, בוודאי שאין מקום לעשיית אידיאליזציה ורדרדה ומתקתקה מתופעת הרווקות המאוחרת או מהתרבותן הסיטונית של משפחות חד הוריות. אך מכאן ועד הקריאה להימנעות מוחלטת מלימודים אקדמיים, בתיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה, המרחק גדול.

בעולם בן ימינו, אדם חסר השכלה גבוהה משול פעמים הרבה לבעל מום. סיכוייו לפרנס את בני משפחתו הולכים ויורדים (אם כי כמובן אינם בטלים לחלוטין. כמה מגדולי העשירים בארץ ובעולם אינם יודעים קרוא וכתוב, אך איש לא יסיק מכך שיש להימנע מלימודם), ופוטנציאל ההשפעה הערכית והמוסרית שלו על החברה כולה הולכת וקטנה.

הסתגרות בגטאות, גיאוגראפיים, תרבותיים, חברתיים וחינוכיים, הם תופעה מוכרת במגזר מסוים של החברה הישראלית, אך מעולם לא היו מנת חלקה של הציונות הדתית. תנועתה של זו הייתה בדיוק הפוכה: "נקדש את שמך בעולם" - בעולם המעשה, בחיי האקדמיה, בעולם המדע והמשפט, ולא בהסתגרות קיצונית, נבערת, קרתנית ומפוחדת באוהלה של תורה.

ד"ר אביעד הכהן משמש כדיקן מכללת "שערי משפט".