שאלה
[לעילוי נשמת עמוס כמוס בן סברסה]
בפרשת השבוע, פרשת "[בשלח]" מסופר על נס מיוחד שליווה את עם ישראל במסעו במדבר – מאכל המן.
"[ויקראו בית-ישראל את-שמו, מן; והוא, כזרע גד לבן, וטעמו, כצפיחית בדבש]" (שמות, פרק ט"ז פסוק לא").
מה היה טעם המן? תלוי מה היית רוצה – סטייק, גלידה, מרק... [מי שאוכל קובע]!
לאחר 40 שנה המן מפסיק לרדת [ורק הלב] ממשיך לעבוד באותה המתכונת: הוא משקף את מה שאנחנו אומרים לו – והופך אותו למציאות!
אם טוב – סבבה, ואם רע – נורא ואיום...
כך אפשר לראות שחוזרת על עצמה תופעה מעניינת – [כיסוח עצמי].
אנחנו "מכסחים את עצמנו" ללא הגבלה ולפעמים לא מסוגלים לסתום את האוזניים.
כשנכשלים במבחן או שמים לב ששגינו אנחנו יורים בעצמנו חצים מורעלים מלאים בבוז עצמי, העלבות, קללות, נותנים ביקורת שלילית שלא מועילה או בונה, ואומרים לעצמנו משפטים שממש לא מעודדים...
אנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו [מ-ד-ה-י-מ-י-ם]! אנחנו טעימים "כצפיחית בדבש" ומלאי טעם חיים – אבל במו ידינו אנו הופכים את עצמנו לחמוצים-מלוחים ואולי גם רקובים...
מוטיבציה גבוהה גורמת לנו להכשיל את עצמנו. כשאנחנו משננים שאנו דפוקים לגמרי – אנחנו מבטיחים לעצמנו את מצב הרוח הלא ממש מזהיר שאולי יוליך לכישלון הבא.
במקום למזער טעות נקודתית – אנחנו מגזימים והופכים את הטעות [לשגיאת מערכת].
מה יקרה אם נשאל את עצמנו "[סו וואט]"? (בעברית צחה – "אז מה"?). אם לא נמשיך בירידות עצמיות נפסיק לשאוף קדימה ו"יכבה לנו המנוע"?
[ספגטי טעים ברוטב עגבניות]!!!
כל תינוק יודע שמדבקת סמיילי מהמורה בכיתה א' עוזרת יותר ממכתב להורים, ושטפיחה על השכם או צל"ש מניבים תוצאות חיוביות בהרבה מעקיצה או מקנס.
אנחנו לא דשא ולא שיחים. אם נפסיק לכסח – רק [נפרח יותר]!
כיצד נתמודד עם הכיסוח האישי?
שבת שלום וט"ו בשבט שמח!
דורון וחברים מקשיבים
dozkih@gmail.com