כיצד להגיב ליואב שורק ולאלה שתוקפים את הרב טאו?

שלום

התלבטתי אם לענות לסוגיה זו, או להתעלם מאותם גורמים כפי שנהגנו עד היום (להוציא פעם אחת או שתיים).
לאור העובדה שנשאלתי על כך פעמים רבות בשבועות האחרונים, אכתוב את ענ"ד בנושא זה. והשומע ישמע והחדל וכו'.


ארבע נקודות יסוד בסוגיה זו-

א. על מנת להבין את דברי גאון הרוח הרב טאו שליט"א יש ללמוד ספריו, שם מצויה משנתו בבהירות. הצורך הבוער לגעת באדם ולהתבונן בפרצופו מקרוב, לשמוע את קולו ולשוחח איתו בפרטיות וכדומה, הוא נטיה אלילית עיתונאית, אשר אצלם מה שאינו מומחש בחושי החומר אינו בר הכי להיות קיים. גדולי התורה אינם כאלה, ולא יהיו כאלה, הם אינם עיתונאים אלא בני נביאים.

ב. אותו אחד שכתב עליו דברים, הוא בגדר שנה ופירש. תלמיד ישיבה שהוריד את הכיפה מתוך אמירה ברורה שהוא דתי חדש ללא מכלול המצוות, שאת חלקן יש לעדכן לדעתו, וכל זאת על מנת להיות ישראלי חדש. 'תורה חדשה' הוא ומוספו העיתונאי מבקשים ליצור, תורה ללא בית אב ומחוייבות למצוות ד'. עם כאלה דמויות יש לעולם הקודש מלחמת עולמים באהבה מסותרת, ולא השלמה וידידות של פגישות עיתונאיות וכדומה.

ג. התקשורת הישראלית אינה כלי משמעותי בתהלוכות הרוח בעם ישראל, אלא איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. הרעש התקשורתי הוא מדומה, במיוחד בציונות הדתית, ואינו מייצג את המציאות עצמה שהיא ישרה, בריאה וערכית הרבה יותר. התקשורת (גם זו הקרויה דתית) חיה בתוך עצמה, פלורליסטית עד אובדן, עסוקה ביצירת אוירת נכאים וחוסר אמון בד' ובתורתו. אל מול מדיה מערבית זו, ניצבים בתי המדרשיות שלנו, מלאים מזן אל זן, אלפי תלמידים ותלמידות עמלים על בניין הרוח, ועסוקים במהפכת האמת המציאותית- הארת העם הגדול והקדוש הזה באמת התמימה והישרה, בחיים עצמם, בתורה. על כן אין שיח אמיתי עם התקשורת עצמה, בהיותה כלי רעשני ושבור שאינו מכיל מים. יש שימוש בה מעת לעת כשיש בזה צורך צדדי, הא ותו לא.

ד. הדברים שנכתבו לאחרונה מלמדים על חוסר הבנה בסיסי את עומק רוחו של הרב טאו ועמדותיו בסוגיות היסוד של האומה והתורה. אין טעם להגיב לדברים אשר כל היסוד שלהם עומד על בסיס שאינו אמיתי, של חוסר הכרת המציאות וניחושים טועים. אין רק חוסר דיוק בפרט זה או אחר, אלא שגיאה כללית במשמעות המשנה כולה, ואין לזה תקנה אלא בחזרה בתשובה של הכותב וקבלת עול תו"מ. אז יזכה ללמוד כדבעי את התוכן הגאולי אחרי שישוב אל ד' ואל טובו.

האובססיה של עיתונים ואנשים כאלה לעסוק בעולמו של ענק רוח זה, מקפלת בתוכה כמיהה פנימית לקשר עם אנשי אמת, שאין בהם את הסיבוך הפוסטמודרני האירופי. זוהי בקשה -המכוסה בקליפת זעקת מרד- לשוב לישרות וליראת השם.
אולם זאת יש לדעת- כאשר טובעים בהמיית גלי הכפירה הסוערים, אי אפשר להאזין נכון את מנגינת השמים. ראשית יש לצאת מן ההפיכה, להפסיק ליצור דת חדשה, ואז להתפלל לד' שיזכה לפתוח ליבנו בתורתו, לחזור לתום האלוקי אשר מום אין בו.

יחד עם כל זאת, עלינו להגביר את האהבה היוקדת לאישי ישראל אלו, ולהאמין בתמימות בנשמתם ובסגולתם. הביקורת כולה עליה לצאת מלב אוהב ומאמין, עם כל חדות התער שבמחלוקת זו.

כל טוב