יחס לגויים -דחוף.

שלום וברכה

א. היחס של היהדות לגויים הוא נושא ארוך ומגוון מאוד, שיש צורך בו באנציקלופדיה ולא בתשובה קצרה באתר זה. אני מצרף בסוף הדברים חלק ממאמר שנמצא בכתיבה כעת, ועוד לא פורסם או הוגה, כדי שתבין את הכיוון. באופן כללי, אנו מתייחסים לגויים כאל בני אדם בעלי צלם א-לוהים, מעריכים מאוד את ההתקדמות המוסרית והערכית שלהם, ומצד שני נמנעים מקירבת יתר בשל הרצון שלנו לשמור על ייחודיותו של עם ישראל.
ב. החובה לשמור כשרות מתחילה בראש ובראשונה מהעובדה כי הקב"ה ציווה אותנו לשמור כשרות, אף שאין אנו יודעים למה. אנו מנסים לפענח את רצון ד', ומתוך התורה עולה כי אחד היסודות הגדולים של הכשרות הוא הרעיון שעמו של הקב"ה צריך שיתייחד ויתקדש במאכלים מיוחדים. לאמור: הנושא העומד על הפרק הוא עצם העובדה שיש לנו דברים שאנו אוכלים ודברים שאין אנו אוכלים, דבר הקובע יחס אחר לחלוטין לאכילה, ומכניס אותה למערכת של קדושה, ולא רק למערכת של סיפוק צרכי החיים. לזה אין קשר לבריאות.
ג. הכיפה היא אכן סמל. סמל זה התקבע כסמלם של גברים, וכנראה לא של נשים בשל ההנחה כי נשים מביעות את יראת השמיים שלהם בצורה אחרת, אולי בעצם ההתנהגות הצנועה.

כל טוב ויישר כוח



השיח ההלכתי בענייני השויון:
עולם ההלכה מבטא באופן חד וברור את היחס המבחין בין יהודים לגויים, ומעמיק את הפער העצום הקיים ביניהם. ניתן להוכיח טענה זו בכל תחומי ההלכה והמקורות היהודיים. הדגשת בחירת עם ישראל היא אחד מיסודות התפילה, ומופיעה בהקשרים רבים: בברכות התורה, בברכות קריאת שמע, בתפילת המועדים ובעוד מקומות; ההלכה אוסרת על השבת אבידה לגוי, ואף קובעת כי המשיב אבידה לגוי לא יאבה ד' סלוח לו ; ההלכה שוללת הכרה כלשהי באמונת הגויים האחרים, ומחייבת לאבד את כל המקומות אשר הגויים עובדים שם את אלוהיהם; ההלכה אינה מכירה בקשרי משפחה של גר שנתגייר ועוד ועוד.
בדרשות הרעיוניות וההלכתיות של חז"ל בולטת תופעה זו יותר ויותר. דרשת היסוד היא אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם ; נוסח המשנה הקובע כי כל המציל נפש אחת מישראל מדגיש את הצלת ישראל דווקא ולא את הצלת אומות העולם; מקורות חז"ל מלאים אמירות אמפיריות שונות הנוגעות להבחנות החותכות שבין יהודים לגויים ועוד ועוד. ההלכה כדרכה מהווה לבוש חיצוני לתוכן הפנימי העמוק שיש בברכת "אשר בחר בנו מכל העמים", ובדברי ברכת ההבדלה "המבדיל...בין ישראל לעמים".
עמדת יסוד זו באה לידי ביטוי גם בחוסר שוויון בנושאים רבים. כאשר מדובר לדוגמה בדיני נזיקין ישנו הבדל בין נזקי יהודי בגוי ובין נזקי גוי ביהודי . עובדה זו בולטת עוד יותר כאשר מדובר במשפטי רצח, ולפי הנוסחים המקובלים בדברי הרמב"ם אין יהודי עובר בלא תעשה בשעה שהוא הורג גוי . ההלכה גם מתירה, ואולי אף מחייבת (לדעת הרמב"ם ) מתן הלוואות לגויים בריבית בלבד.
עמדות אלה יוצרות חסמים מובהקים בפני שוויון בעולם היהודי. אמנם, חלק מהלכות אלו נתון במחלוקת, בחלק נוהגים אחרת בשל דרכי שלום, ובחלק נוהגים אחרת בגלל שיקולים אחרים כמו קידוש ד' ומניעת חילולו, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה הבסיסית כי ההלכה כאמור מבטאת בנושאים רבים מספור את ההבחנה בין בני אדם. מטבע הדברים, לעולם זה יש השלכות רבות על הנעשה במדינת ישראל . נקודת המוצא היא שקיים איסור בסיסי על שהותם של גויים בארץ ישראל – "לא תחנם" – אלא אם כן התמלאו תנאים מסוימים, שעיקרם הכפפת הגוי לעם ישראל והגדרתו כ"גר תושב" . הגוי אינו יכול להיות בעל משרה ממלכתית – "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" , ודרשה זו נדרשה על כל השררות; ועוד ועוד.

ההבחנה הבסיסית וחוסר השוויון בין בני האדם במובנו המקובל היום אינם תחומים בשאלת יחסי יהודים וגויים. תמונת העולם האנושי בעולמה של ההלכה מלמדת על ייחוס חשיבות מרובה לנושאים המבחינים בין אדם לאדם. הבחנה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהבחנה בין איש ובין אישה, וגם זו עצמה נוגעת לתחומים רבים ובאה לידי ביטוי בהקשרים שונים. נשים וגברים מחויבים במצוות שונות; בחיי הנישואין ישנו מעמד שונה לאיש ולאישה – למן העובדה שלאיש מותר לשאת יותר מאישה אחת בעוד שהאישה מותרת בגבר בלבד, והדבר הוא חלק מדיני המשפחה ומחוסר השוויון שבהם ; ישנן הבחנות דרמטיות בתחום הכלכלי ביסוד דיני המשפחה בישראל. הבחנה זו מחלחלת גם לדיני ירושה, ובשעה שיש לאדם בנים ובנות כאחד הבנים בלבד יורשים, עוד לבנות יש זכויות שונות במהותן; הנשים פטורות מחלק משמעותי ביותר של מצוות העשה; אין הן ממלאות תפקידים ציבוריים בחיים הדתיים של המקדש, וממילא גם לא של הקהילה; ישנם הטוענים כי הן פסולות לשמש בתפקידי שררה באומה, ולדעת פוסקים שונים פסולות גם לבחור ולהיבחר . גם כאן אנו מוצאים דינמיקה גדולה בהלכה, ותקנות מעשיות רבות הביאו לשינוי מעמד האישה, אולם לרוב מדובר בפתרונות פרקטיים ולא בשינוי פרדיגמה.
גם בתוך עולם הגברים אנו מוצאים חוסר שוויון. אין שוויון בין כהנים ללוויים ולאנשים רגילים, וגם כאן מדובר בהצפת הבדלים אמפיריים מעמדיים ונורמטיביים; אין שוויון בין ממזר ובין מי שראוי לבוא בקהל; אין שוויון בין שבטים שונים, והמלוכה ניתנה ליהודה בלבד, ואילו רק אנשי בנימין יזכו לנחלת שכינה בתוכם; אין שוויון בין חבר לעם הארץ ועוד ועוד.
ניתן אפוא לטעון כי ערך השוויון במובנו הפורמאלי הוא ערך זר לתורת ישראל . ואכן, במאמרים רבים המבקשים להתמודד עם עובדה זו מודגש בדרך כלל כי עולם ההלכה תר אחר התאמת האמת ולא אחר ערך השוויון . הנימוקים המקובלים הם שאכן ישנו הבדל משמעותי בין יהודיים לגויים, מראשית הבריאה, ובשל כך אין לחתור כלל לשוויון, ובוודאי שלא לזה הפורמאלי, אלא להתאים לכל סוג של בני אדם את המשמעויות המתאימות לו; כזהו גם ההבדל שבין גברים לנשים – בשל ההבדל העמוק שבין המינים אין לחתור לשוויון חובות או זכויות, אלא להתאמת תחומים אלה למהות הנשמתית הגברית או הנשית, ועולם ההלכה אכן חותר לכך, והוא הדרך הראויה והנכונה להתמודד עם ההבדלים בין בני האדם . על כן, מדובר בגישה אחרת הטוענת כי לא השוויון הפורמאלי הוא שצריך לעמוד בראש הדיון, כי אם חתירה למימוש הפוטנציאל המלא של כל מגדר בפני עצמו, ושל כל יישות לאומית משל עצמה .
לאור התפיסה המקובלת, ערך השוויון הפורמאלי אפוא הוא ערך מוטעה, שכן הוא יונק מנקודת מוצא אמפירית שגויה, ובשל כך הוא גם מוטעה במובן האידיאולוגי. ההנחה הקיימת בו היא שבין בני האדם לא מתקיים שוויון מראשית הבריאה המצדיק זכויות שוות וחובות שוות. נהפוך הוא, ההבדלים בין בני האדם הם הבדלים מהותיים – הבדלי מגדר, הבדלי ענף אנושי, הבדלי סטאטוס וכדו' - ועל המערכת הנורמטיבית לבטא היטב הבחנות אלה. חתירה לשוויון מוטעה בין גברים ונשים לדוגמה היא עיוות חמור, שסופו להמיט אסון על הגברים והנשים כאחד, כיוון שהיא מנוגדת לטבע היסודי של הקיום. לעומת זאת, דווקא העמקת ההבחנה, והדיוק המוקפד בהתאמת הנורמות למהות הנשמתית היא העמדה הרדיקאלית הראויה, ואותה יש לאמץ. ככל הידוע לי, אין ולו מאמר אחד שנכתב על ידי דמויות רבניות בעלות תפקידי הנהגה במאות השנים שעברו, שאינו מדבר בשיח זה. אמנם, במאה השנים האחרונות מודגש במקביל כי אין לדבר עוד על עליונות של הגבר על פני האישה, והמינוחים העוסקים באישה כ"חומר" ובאיש כ"צורה" נדירים יותר, אלא בשפה אחרת של שוויון: שוני בין שונים.
בשאלת השוויון שבין יהודים לגויים השפה חריפה אף יותר. שם מדובר בדרך כלל על הבחנה חדה שבין נפשו של היהודי לנפשו של הגוי, ושיח זה הוא השיח השולט בשיח היהודי הרבני. חתירה לשוויון בין יהודים לגויים משמעותה סילוף הבריאה, השחתת הנפש היהודית המיוחדת והיא אף עלולה לסכן את שלום העולם ואת קיומו. לשיח זה משמעויות הלכתיות רבות, שעיקרן היא הדרת הגוי, רעיונותיו, עולמו המוסרי וכדו' מהשיח הפילוסופי, וקיומו של שיח אפולוגטי מתמיד העוסק בהבחנה שבין עמדה זו לגזענות, בין על ידי התמודדות עם הנושא במישור הפראקטי , ובין אם מדובר במישור הפילוסופי .

ב

הסתרתו של שיח השוויון:
שיח הפער, ההתאמה ואי-השוויון אינו מביא לידי ביטוי את העובדה שמתוך עולם התורה וההלכה ניתן לינוק גם עמדות שונות לחלוטין, המדברות על פי פשוטו של מקרא בשוויון מהותי הקיים בין בני אדם, ושחובה להביא גם אותו לידי ביטוי. התייחסות מעמיקה למקורות אלה מציירת תמונה אחרת, המחייבת התייחסות מורכבת ועמוקה יותר לסוגיית השוויון. אני מבקש להדגיש כי מקורות אלה אינם סותרים את העובדה שבמקביל מתקיימת מערכת נרחבת של מקורות המעצימה את ההבחנה, ומכאן שכל עמדה העוסקת בנושא חייבת להביא שתי שפות שיח שונות היונקות מאותה תורה עצמה, ולתור אחר דרכים לקבוע את היחס הנכון שבין שני הכיוונים. למעלה מכך, פעמים רבות דומה כי החץ נורה לפני סימון העיגול, לאמור: התר אחר מקורות לשוויון בעולמה של היהדות יונק את ערך השוויון מהמקומות הרגילים מהם יונקים אנשים את תפישת עולמם – דעותיהם העצמיות, הסביבה החברתית, הביוגרפיה האישית וכדו' – ולאחר מכן תרים אחר הצדקה במקורות השונים בעולמה של היהדות. ברם, מבט כן על המקורות השונים מלמד כי אכן מדובר בסוגיה מורכבת, שהמבקש לעמוד באמת על דרכה של תורת ישראל ממקורותיה הבסיסיים ביותר ימצא עצמו נבוך ומתלבט בשל הכיוונים השונים הנמצאים במקורות היסוד עצמם. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בשוויון המהותי, ופחות בשוויון הפורמאלי , ועל כן המקורות יהיו כלליים יותר ופחות היסטוריים ומשפטיים. אציין חלק ממקורות יסוד אלה:
א. על פי התורה, מקור האנושות כולה הוא באדם ראשון אחד. גרעין הבריאה הוא אדם הראשון ואשתו חווה – הוא ראשית האנושות והיא הייתה "אם כל חי". על כן, על אף העובדה שמאוחר יותר נוצרו ענפים שונים של האנושות, ובעיקר לאחר המבול, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתורה מדגישה את העובדה שכל בני האדם נוצרו בצלם א-לוהים , כיסוד ההתייחסות השוויונית. אחד הפרשנים המובהקים לעמדה זו הוא איוב, אשר קישר בין העובדה שכולנו נוצרנו ברחם אחד עם העובדה שאין להפלות בינו ובין עבדו ואמתו: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ. הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד " (איוב לא, יג-טו). לדבריו, אין זה אפשרי לפגוע בעבד או באמה, בשל העובדה שכל בני האדם נוצרו מרחם אחד.
ב. תופעה דומה ומשמעותית לא פחות אנו מוצאים בסיפורי בריאת זכר ונקבה. בפרק א של ספר בראשית אנו קוראים את אותם דברים בדיוק על האיש ועל האישה. לא זו בלבד שבריאתם נעשית בדיבור אחד ובאותה הוראה, אלא שגם ייעודם הוא זהה. לשניהם נאמר כי עליהם לפרות ולרבות, למלא את הארץ ולכבוש אותה, ולרדות בדגת הים ובעוף השמיים. לא ניתן לבסס על פרק הבריאה כל הבחנה בין איש ובין אישה. אמנם, בסיפור הבריאה המקביל שבפרק ב של ספר בראשית אנו מוצאים הבחנה חדה בין בריאת היא ובריאת האישה, ופער זה הולך ומעמיק כתוצאה מחטא עץ הדעת וקללת האדם ואשתו. עובדה זו אך מצדיקה את האמור לעיל שמוטל עלינו ליישב בין שני כיווני מחשבה.
ג. תיאור עשרים הדורות הראשונים של האנושות אינה מלווה את כל אלה שנולדו. בכל משפחה מצוין בן אחד, כנראה הבכור, ואילו שאר הצאצאים מצוינים רק כעובדה בביטוי "ויולד בנים ובנות". לעומת זאת, משעה שאנו עוסקים באברהם אבינו מלווה התורה גם את לוט, ואף מעניקה לו ירושה בארץ ישראל; גם את ישמעאל, והתורה מלמדת כי גם לו נולדו שנים עשר צאצאים; את בני עשו, והתורה מעניקה אף לו מעמד מסוים בארץ ישראל, ומדברת גם על תולדותיו. לאמור: בד בבד עם ההתייחסות העיקרית לסיפור תולדות האומה הישראלית אין התורה מזניחה ומתעלמת מתולדות המשפחה הקרובה, ולא זו בלבד אלא שהיא אף מעניקה להם זכויות מסוימות בארץ המיועדת לעם ישראל. בני אברהם אבינו, ולמעשה בני שם כולם, זוכים למעמד מיוחד.
ד. היחסים בין יהודים לגויים בתורה אינה מתוארים בגוון אחד. התורה מבחינה בין יחסי אברהם ופרעה ובין יחסי אברהם ואבימלך בספר בראשית – את פרעה היא מציגה כרשע גמור, ואילו על אבימלך מעיד הקב"ה "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" (בראשית כ, ו); בהמשך התורה אנו מוצאים בצמידות הן את יחסי משה ועמלק אשר צווינו להשמידו, והן את יחסי משה ויתרו, שאף זכה כי פרשה בתורה תיקרא על שמו. באופן כללי ניתן לומר כי התיאור ההיסטורי אינו עוסק כלל בהבדל סגולי הקיים בין יהודים לגויים, וחלוקת העולם נעשית גם לאור התייחסות למעשים הבחיריים. לא זו בלבד, אלא שעל פי פשוטו של מקרא לא תמיד האבות הם הצודקים בעימותים שבינם ובין המלכים הגויים שסבבו אותם.
ה. בהמשך לנקודה הקודמת, גם המאבק בגויים אינו נעשה בשל העובדה שבמהותם הם אנשים רעים או פגומים, כי אם בשל העובדה שהם בחרו לעבוד עבודה זרה, להקריב את בניהם ואת בנותיהם לאש, או בשל התנהגות לקויה בתחום העריות. התורה משווה בין מעמדו של עם ישראל בארץ הקודש לבין מעמד הגויים האחרים: "לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כח).
ו. לשונות רבים שבתורה מדברים בשפה של שוויון: " משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ד' אלהיכם" (ויקרא כד, כב). הדברים מודגשים בעיקר כאשר מדובר במערכת המשפט, ובשוויון בפני החוק. לא זו בלבד אלא שהם מדברים על החשיבות הנובעת מההיסטוריה המיוחדת שלנו .
ז. במקומות שונים בנביאים מודגש כי ייחודה של האומה הישראלית והעובדה שהיא נבחרה על ידי ריבונו של עולם משמעה הוספת תביעות נוספות ממנה: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג,ב). קביעה זו לעצמה עשויה לחזק את יסודות השוויון מהצד השני של המשוואה – לא על ידי העצמת כל באי עולם לרמת עם ישראל, אלא דרך הטיעון המפחית את ייחוד האומה במונחים הקשורים לזכויות יתר, ומטיל עליה דווקא חובות עילאיים. לא זו בלבד, אלא שעמוס הנביא עצמו השווה בין האומה הישראלית לאומות אחרות, ומדבריו עולה לכאורה כי הניסיונות לבסס יחס מועדף לאומה הישראלית אינה עומד במבחן: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ד' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (שם ט, ז).
ח. עקרונות אתוסים שונים: בד בבד עם המקורות הישירים העוסקים בהתנהגות האדם בשוויון, אנו מוצאים יחס מודגש מאת ריבונו של עולם לכל ברואי העולם כגון שהוא טוב לכל . הדבר אינו מוכיח שיש יחס שוויוני דווקא לגוי, שהרי פסוקים מעין אלה נאמרו על הבריאה כולה, אולם הוא מעמעם את העמדה השוללת כל יחס עילאי של ריבונו של עולם לברואיו הרבים.
ט. קידוש השם: קידוש השם נעשה בפני הגויים, בשעה שהם אומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". לפיכך, היא נעשית לאור הקריטריונים שלהם, ולאור עקרונות יסוד הקיימים בעולם המוסרי של אומות העולם. ישנם מקורות מרחיקי לכת המדברים על החשיבות של קידוש שמו של הקב"ה בעיני הגויים אפילו במחיר עקירת אות אחת מהתורה . בשל העובדה שערך השוויון הולך ונעשה יסוד התרבות האתית הכלל-עולמית מתקדש שמו של ריבונו של עולם במנהג השוויון ומתחלל שמו כאשר ישנה אפליה קשה. להלן נעסוק בפסוק מרכזי זה בהקשר אחר.




כל טוב