הציונות הדתית - דת חדשה?

שלום,
אין ספק שהשאלה שלך מאוד חשובה ומשמעותית והצלחת לנסח אותה בצורה מאוד טובה. כפי שכתבת בסוף השאלה התשובה לשאלה זו אינה קצרה כלל ומורכבת מאוד. אני אנסה לסדר מספר נקודות בנושא זה ואין ספק שאין בכל מיצוי של כל התשובה. תשובה זו יכולה להיות פתח ללימוד ובירור קצת יוצר מקיף בנושא. נקודה נוספת שיש לציין שאני בטוח שגם בקרב הציבור הדתי לאומי ניתן לקבל תשובות שונות לשאלה זו. אדם אחר היה כותב את התשובה מכיוון שונה ומדגיש נקודות שונות למרות שברור שבאופן כללי התשובה היא אחת.
[לפני שנעסוק במחלוקת], אני לא חושב שזה נכון לומר שיש "כמה זרמים בדת היהודית". יש מכנה משותף עמוק ובסיסי בין כל שומרי המצוות, והוא אמונה בעיקרי האמונה, קבלת עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות, והרצון לעשות את דבר ה' בשלמות האפשרית – כפי שמבינים אותו. הויכוח אינו ביסודות היהדות, אלא ב"מינונים". ההדגשה הזו חשובה מאוד כדי שלא נהיה מבולבלים, ואגב – מחלוקות היו מאז ומעולם, גם כשהיתה סנהדרין, והן אלו שמגלות בסופו של דבר את גילוי דבר ה' בעולם.

[ומכאן – לנקודות הויכוח].
המחלוקת בינינו ובין העולם החרדי אינו רק בשאלת הגאולה וקירוב הגאולה. נושא זה הוא אחד ההשלכות של המחלוקת העקרונית הכללית ואחת ההשלכות הראשונות מבחינה היסטורית. ניתן להציג את המחלוקת כמחלוקת נקודתית האם עלינו לעזור בתהליך הגאולה שאנחנו מאמינים שהחל, אך ניתן להציג את המחלוקת בצורה יותר כללית ורחבה* מה תפקיד האדם בעולם ויחס פעילות האדם לקב"ה. כוונתי לשאלה מה הכוונה בביטוי בטחון בה' - האם אנו יושבים בחיבוק ידיים ומחכים שמישהו יקח אותנו, או שמשמעות בטחון בה' היא לנסות ולעשות מה שביכולתנו כדי לקרב את מה שאנו מאמינים בו. הרב סולובייציק (במאמרו 'קול דודי דופק') מציג זאת כשש דפיקות שהקב"ה קרא בעולם ובעקבותיהם היינו צריכים להבין שהוא קורא לנו. דרך הנהגת ה' את העולם היא לא בעובדה שהוא יבוא ויקח אותנו, אלא הוא מראה לנו את הדרך הנכונה שעלינו לפעול בה.
בעניין שאלת ארץ ישראל והגאולה, לפי הבנתי אנו ממשיכים את פסקו של הרמב"ם. הרמב"ם במספר מקומות מתייחס לשאלות ימות המשיח והגאולה והוא מציג בהם משנה סדורה (סיום הלכות מלכים, הקדמה לפרק חלק, אגרת השמד ואגרת תימן). הרמב"ם סובר שמלך המשיח לא יהיה מישהו אחר מאשר איש צבא ירא שמים שינצח ויחזיר את מלכות ישראל בארץ ישראל. האנשים כלל לא ידעו שהוא המשיח, אך לאחר מספר שנים או דורות יבינו שאדם זה היה שליח ה' בעצם. אנחנו מחויבים גם לפני שאנחנו יודעים שהוא המשיח ללכת אחריו לקרב בתקווה שאכן אדם זה הוא יחזיר את מלכות ישראל. וודאי שלא נלך אחר כל אחד והרמב"ם נותן פרמטרים בסיסיים שלפיהם אנו נבחן את אדם זה.
הרמב"ם לא המציא את הלכות אלו, אלא הוא עוקב בכך אחרי ר' עקיבא. כשבעים שנה אחרי חורבן בית שני החל מרד בר-כוכבא כנגד הרומאים. לצידו של בר כוכבא עמד ר"ע שהאמין שהוא מלך המשיח. הרמב"ם אומר שר"ע הבין שהוא חייב לנסות ואולי אדם זה הוא המשיח. היום אנו יודעים שזה לא היה המשיח אך אין זה אומר שר"ע טעה במהלך זה.
וכך לשון הרמב"ם- "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם... ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן".
לאור מקורות אלו לא נראה לי שאנחנו מחדשים כאן דרך חדשה בעניין זה. אם את רוצה להרחיב בהוכחות נוספות בעניין זה מומלץ ללמוד את ספרו של הרב טייכטל 'אם הבנים שמחה'. הרב טייכטל היה מראשי הציבור החרדי בהונגריה בתקופה שלפני השואה, ומהמתנגדים החריפים לציונות. במהלך תקופת השואה הרב טייכטל 'הבין את טעותו' והוא כתב ספר שלם שמוכיח את נכונות דרך הציונות. הספר קצת ארוך ומומלץ מאוד בנושא זה.
הנקודה היותר משמעותית לפי הבנתי שעומדת במחלוקת עם הציבור החרדי היא ביחס שבין התורה והחיים. בנקודה זו נכנס הביטוי תורה ועבודה שכה שגור בבני עקיבא, וזאת משום החשיבות של האידיאה שהוא מייצג. רק כדי שנבין שאין במושג זה חידוש נעקוב אחרי עבודתם של חכמים במהלך הדורות. במשנה מסופר על התנאים שכולם עבדו ולא התפרנסו מלימוד תורה- הלל היה חוטב עצים, היו חכמים שעבדו במכירת עורות ומסופר שר' יהושע היה פחמי. הרמב"ם היה רופא של מלך מצרים, ובפירושו למסכת אבות בפרק רביעי הוא מרחיב באיסור להתפרנס מלימוד תורה. הרמב"ם גם קובע סאת להלכה בהלכות תלמוד תורה שיש חשיבות גדולה להתפרנס מיגיע כפיים וזאת בשילוב עם לימוד תורה.
הדוגמא הטובה לעיקרון זה מופיעה בגמרא בשבת בסיפורו הידוע של רשב"י ור"א במערה. כאשר הם יצאו בפעם הראשונה רשב"י שרף כל אדם שלא למד תורה. בעקבות זאת הקב"ה החזיר אותם לעוד שנה במערה ולאחר שהם יצאו הם ראו אדם הולך בערב שבת עם שני הדסים ביד. הם שאלו אותו למה הוא לוקח הדסים והוא ענה אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. כאשר הדרך הנכונה שמובאת שם היא שגם בעבודה בשדה יש את הצד של עבודת ה' והחשיבות שלה. התפיסה הראשונה של רשב"י מופיעה בגמרא בברכות, אך כנגדה מופיעה שיטת ר' ישמעאל: "תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל* רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך* ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן".
להלכה נפסק כר' ישמעאל שיש צורך לשלב בחיים מספר תחומים, ודבר זה הוא לא משום אילוץ אלא כאידיאל (בעניין זה ניתן לראות בספרו של הרב סולובייציק 'איש האמונה'). לימוד לימודים כלליים (לימודי תיכון) אינו חידוש שהחל אחר תקופת ההשכלה (כדוגמת הרש"ר הירש). אם נחזור לנשר הגדול אזי הספר שבו הרמב"ם פתח את משנה תורה הוא ספר מדע. בספר זה הרמב"ם מציג את חוד החנית המדעית של תקופתו והרמב"ם מבין לנכון שזה הלימוד הראשון שיש לעשות בספר ההלכתי משנה תורה.
באשר לשאלה מי הוא זה ששינה ממה שהיה לפניו אני לא חושב שנמצא תשובה ברורה. חילוקי דעות רבים ישנם בין החכמים בימי הביניים ושונה תפיסת חכמי גרמניה מתפיסת חכמי פרובנס בראשות המאירי וזאת מעולמם המחשבתי של חכמי ספרד בתקופת הרמב"ן. לכל שיטה ניתן למצוא ביסוס בדורות הקודמים, השאלה היא על מה שמים דגש. בעניין השינוי גם דרכם של החרדים אינה כה עתיקה, אני מתייחס לפלג של החסידים שחידש אותו הבעל שם טוב. החסידות היא דבר חדש שלא היה כדוגמתו לפני כן, ומרבית האדמו"רים מנסים להסביר למה החידוש של החסידות החל רק בתקופה זו.

לסיום, אני רוצה לחבר את כל מה שאמרנו עד עכשיו, ולהוסיף עוד משהו חשוב.
הויכוחים בין תלמידי החכמים שבדורינו אינם ביסודות היהדות, אלא בצורה המדוייקת שבה יש ליישם את דבר ה' בחיים.
עם ישראל משול לאדם פרטי. כמו שאדם משתנה ונמצא בסיטואציות שונות, כך גם עם ישראל. זה נראה לי מאוד צפוי שכאשר עם ישראל היה בגלות – היה פחות דגש על הקשר בין התורה לחיים, כי באמת היו אלו חיים של גלות, ואילו כאשר עם ישראל חוזר לארצו, לביתו – הוא מתחיל לחיות חיים טבעיים יותר. 'תורה ועבודה' היא סיסמא שממש לא מתאימה לגלות, אלא לארץ ישראל, ולכן מי שסבור שאנחנו עדיין בגלות – ימשיך גם את ההדגשה שהיתה בגלות.
הבעייתיות בלסיים את התשובה היא בידיעה שאין בתשובה זו מיצוי של כל הנושא. ניסיתי קצת לסדר ולחלק בין מספר דיונים שונים ונקודות מחלוקת עם העולם החרדי. אני מקווה שהתשובה הבהירה במקצת את הנושא, ואם יש שאלות נוספות את יכולה להמשיך ולשאול.
כל טוב,
אוהד.

ראי עוד על תורה ועבודה:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=305