מכירת חמץ כדילמה הלכתית

מה תוקפה ההלכתי של מכירת החמץ והאם לא מדובר בתרגיל הלכתי ערמומי? הרב אמנון בזק על הדילמה השנתית של כולנו

חדשות כיפה הרב אמנון בזק 10/04/11 00:00 ו בניסן התשעא

מכירת חמץ כדילמה הלכתית
מכירת חמץ, צילום: הרב נועם נבו

מדי שנה בפרוס חג הפסח חוזרים ועולים דיונים על תוקפה ההלכתי והמוסרי של מכירת חמץ. כיצד ניתן לסמוך על מכירה, שעל אף שהיא נעשית באופן חוקי והלכתי, מכל מקום הכול יודעים שבסופו של דבר החמץ יחזור לבעלים? איך אפשר לומר שמדובר במכירה לכל דבר, בשעה שהמוכר יודע שסביר מאוד להניח ששום גוי לא יבוא לדפוק בדלתו על מנת לקנות את החמץ? מה משמעותה המעשי של מכירה, אם החמץ נשאר בביתו של המוכר לאורך כל תקופת המכירה? האם אין כאן סתם תרגיל הלכתי ערמומי שעוקף את מצוות ביעור חמץ?

 

ובכן, מכירת חמץ אכן מניחה אתגר מוסרי-מחשבתי בפני הדורות האחרונים. מצד אחד, מכירת חמץ היא ביטוי יוצא מן הכלל לרגישות ההלכתית לשינויי המציאות, ומהווה עוד הוכחה, למי שיש לו צורך בכך, שההלכה אינה חלילה מאובנת וקופאת על שמריה, אלא שומרת על הרלוונטיות שלה, מתוך זהירות וקבלת סמכות חכמים. אולם דווקא משום כך, היישום המעשי של מכירת חמץ מציג בפני כל אדם מישראל את האתגר המוסרי האם וכיצד להשתמש בהיתר ייחודי זה.

 

נבאר את דברינו: האפשרות להיפטר מחיוב ביעור חמץ על ידי מכירתו לגוי, מתוך כוונה לשוב ולרכוש את החמץ מן הגוי לאחר הפסח, נתקנה במאות השנים האחרונות, כחלק מהתמודדות עם מציאות חדשה, שלא הייתה קיימת בזמנים קודמים. בזמנים עברו, מלאי החמץ שהיה לכל אדם בביתו היה קטן, יחסית, וניתן היה לתכנן היטב את תצרוכת החמץ על מנת שרובו ככולו יתכלה לפני הפסח, ובמיעוטו ניתן יהיה לקיים מצוות ביעור בפועל (לא ניכנס במסגרת זו לשאלה האם יש ערך בפעולת ביעור מעשי של החמץ, או די בכך שבמציאות אין לאדם חמץ לפני פסח, ואין משמעות לפעולת הביעור מצד עצמה). אולם במאות השנים האחרונות המציאות השתנתה, והמהפכה התעשייתית העצימה את התופעה שבה לאנשים, בעיקר העוסקים במסחר עם חמץ (ממבשלות שיכר ועד בעלי בתי חרושת לסוגי חמץ עמידים לטווח רחוק), ישנם כמויות חמץ גדולות מאוד, שהדרישה מהם לבער את החמץ כרוכה בהפסד ממוני רב, עד כדי אבדן פרנסתם. משום כך, גדולי הדורות תיקנו את מכירת החמץ, מתוך מודעות לכך שמדובר שגם אם המכירה נעשית כדת וכדין מכל הבחינות, מכל מקום בסופו של דבר היא תהיה תמיד כרוכה בסוג של 'הערמה', וזאת למרות שהיו רבים שחלקו על כך (סיכום מצויין של תולדות מכירת חמץ נמצא בספרו המופלא של הגרש"י זווין, 'המועדים בהלכה', בפרקים על חג הפסח). בסופו של דבר מכירת חמץ היא עקיפה פורמלית של האיסור "לא יראה לך חמץ", על ידי מכירתו הפורמלית לגוי, ושוב אין החמץ בגדר "לך". היה בכך אומץ הלכתי עצום מצדם של הפוסקים שהתירו את השימוש באמצעי פורמלי, שבוודאי אינו עולה בקנה אחד עם היישום האידיאלי של המצווה, מתוך הבנה שהיישום האידיאלי התייחס למציאות של צרכנות ביתית רגילה, ובמציאות החדשה שנוצרה, אין מנוס משימוש בפן הפורמלי של המצווה. בכך המשיכו פוסקים אלו את דרכם של חז"ל, כשם שלמשל הלל הזקן תיקן את הפרוזבול, שאף הוא בסופו של דבר בגדר היתר פורמלי, לאחר שראה שהמציאות השתנתה ואנשים הפסיקו להלוות לפני שנת השמיטה, ושדווקא העניים הם שיסבלו מהמשך החיוב ההלכתי בפועל של שמיטת הכספים.

 

אולם, עם התרחבות השימוש בהיתר המכירה, הוא חדר גם לצרכנים פרטיים, וכאן מגיע המבחן המוסרי הערכי. למרות שמבחינה הלכתית פורמלית אין הבדל בין מכירת סחורה של סופרמרקט או רשת לייצור חמץ יבש עמיד לבין מכירת חמץ על ידי אדם פרטי, הרי שמבחינה מוסרית-הלכתית יש כאן הבדל עצום. על כן, מבחינה מעשית אין שום הצדקה לאדם פרטי להשאיר בביתו חמץ שהוא חלק מהצריכה הביתית, על סמך אותה מכירה פורמלית. לא בשל כך תוקנה מכירת החמץ, ומי שמסתמך על מכירה כזו לצרכיו הפרטיים (כגון מי שמשאיר פיתות או עוגות חמץ במקפיא) - יש בכך משום 'נבל ברשות התורה'.

 

מדוע אפוא נוהגים ישראל למכור חמץ? התשובה ברורה ופשוטה: מנהג מכירת החמץ אמור לפטור שתי בעיות. ראשית, מכירת החמץ נעשית לחומרא: במקרים של ספק, שבהם מבחינה הלכתית ניתן להתיר את המוצר מסיבות שונות, אומרים לאדם שעדיף להחמיר ולמכור את החמץ, כשפעולה זו נעשית לחומרא. שנית, במקרים של הפסד מרובה, כגון תרופות יקרות וכד', הרי שגם אדם פרטי דינו כבעל חנות וכיוצא באלו, כשמדובר בהפסד שהוא הרבה מעבר לחמץ הנמצא בשימוש צרכני יומיומי. במקרים כאלו, נראה שעל האדם לשאול את עצמו היטב, האם מדובר באמת בהפסד מרובה - ואז להשתמש בהיתר בלא פקפוק (כמובן, בתנאים הידועים של מכירת חמץ, ודרך רב הבקי בדינים אלו), או שמדובר בכמויות חמץ הנכללים בגדר צריכת חמץ ביתית רגילה, ואז מן הראוי לבער את החמץ מן הבית, ולא להסתמך על מכירת החמץ.

 

הערה אחרונה: יש הנוהגים להשתמש במכירת חמץ מתוך רצון להשתמש בה לחומרא, על מנת למכור את החמץ ה'בלוע' בכלים. כאן מדובר בחומרא תמוהה, שבאופן פרדוכסלי דווקא גורמת לעיוות. כיוון שברור לחלוטין שמכירת החמץ הבלוע היא חסרת משמעות, שהרי שום גוי בעולם לא יתכוון לקנות 'חמץ' כזה, הרי שבעצם מכירת החמץ יש ביטוי מובהק לחוסר הרצינות של המכירה, ומכאן שמכירת החמץ הבלוע עלולה לבטל את כל ערכה של המכירה.

 

מבחינה ערכית, מכירת חמץ אפוא היא בעלת משמעות מורכבת, אך דווקא המורכבות שבה היא ביטוי מובהק לדרכה של ההלכה: מצד אחד, היא תוקנה על מנת להתחשב בשינויי המציאות ובמצוקתם של פרטים; ומצד שני, דווקא שמירה על רוח ההלכה, היא המגבילה מבחינה מוסרית את השימוש בה רק למקרים שלשמם תוקנה המכירה מלכתחילה.

 

למכירת חמץ דרך האתר  לחצו כאן