סדרת פרשיות המצורע היא מוזרה ומאתגרת. מיני נגעים הפוקדים את האדם [ויש גם נגעי בגד ונגעי בית], גוררים אבחון הסגרה ובידוד:
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.
לאחר הריפוי באה הטהרה, והיא מלווה בטקס המורכב משלושה חלקים. החלק הראשון מתרחש ביום הטהרה:
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב, וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.
מבחינת העובדות מורכב הטקס הראשון משני חלקי משנה: החלק הראשון - שתי הציפורים, החלק השני - הגילוח והרחצה. מבחינת המשמעות, יכול כל אחד מהקוראים להעניק לעובדות משמעות פרשנית ודרשנית משל עצמו. לי נראה כי חלק הציפורים מהווה מפגש שבין המוות - הציפור השחוטה ודמה - ובין החיים - הציפור החיה.
מה המקום למפגש עז שכזה ביום טהרת המצורע?
חכמים הורו כי המצורע חשוב כמת [נדרים ס"ד ע"ב]. הפגיעה העמוקה בגוף מביאה את הנגוע לראות את המוות בעיניים. ההבראה היא מעין תחייה. הציפור החיה המעופפת טבולה בדם אחותה המתה מבטאת את המפגש החריף בין הניגודים: המוות והחיים.
החלק השני - הגילוח והרחצה, מהווה גם הוא מפגש בין חיים ומוות. השיער הוא הצומח שבאדם, הגילוח הוא המתתו המתחילה תהליך חדש של חיים וצמיחה. ברגע ביניים זה המתחולל במים - נוזל החיים - מתרחש מפגש מקביל לפגישת הציפור המתה והציפור החיה.
לאחר הטקס הראשון שב המצורע אל המחנה אך עדיין יושב מחוץ לאוהלו שבעה ימים. ביום השביעי מתרחש הטקס השני:
וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ, וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר.
זהו טקס ביניים, המהווה חזרה על הגילוח ועל הרחצה שביום הראשון, יום הטהרה. למחרת מתרחש הטקס השלישי:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה'. וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.
בטקס השלישי ישנם שלושה קרבנות - אשם, חטאת ועולה - ומנחה [קרבן מהצומח]. תוך כדי הקרבת הקרבנות ישנן שתי הזיות [הטלת נוזלים], האחת של דם והשניה של שמן. הזיית הדם היא על תנוך אוזן ימין, על בוהן יד ימין ועל בוהן רגל ימין של המצורע הנטהר. הזיית השמן היא שבע פעמים לפני ה', ושוב על תנוך אוזן ימין, על בוהן יד ימין ועל בוהן רגל ימין. את השמן הנותר נותן הכהן על ראש המיטהר.
קרבנות החטאת והאשם עוררו תמיהה בקוראים, מאז קריאתם של חכמים בפרשה ועד ימינו. מה חטאו של המצורע? הרי נגע פגע בו? מה הוא אשם?! על כן היו מהקוראים שהורו כי הצרעת היא עונש על חטא, היו אף שהיו מדויקים יותר והורו כי החטא הוא לשון הרע. הייתי מציע קריאה אחרת. אדם חוטא הוא אדם שמערכת סיבתית מסוימת הובילה אותו לחטוא. בן להורים מכים, איש הנתון להשפעת חברה רעה ועוד. הרבה מהמסתכלים על הפושע כאחר, לוּ היו נתונים למערכת סיבתית שכזאת אף הם היו חוטאים ואולי אף ביתר שאת. על כן אין להתנשא על החוטא, הוא לא אחר, הוא אני אתה ואת. מצד שני, התורה לא רואה במערך הסיבתי שהוביל לחטא גורם המסיר אחריות ואשמה. אדם אחראי על חייו, תהיינה הנסיבות אליהן הוטל אשר תהיינה. מכאן נובע גם היחס לגוף ולתחלואיו. אדם אחראי על חייו, ומכיוון שהגוף הוא חלק מהחיים - בצידה של הנפש - אדם אחראי על גופו. כשהגוף לוקה וחולה, מוטלת אחריות על האדם לטפל בו. קרבנות החטאת והאשם יוצרים מושג חדש של חטא ואשמה. המרכיב הבולט בהם הוא אחריות. הקרבנות מביאים לידי ביטוי את האחריות שלי על גופי.
ביחס להזיות: אינני יודע מה בדיוק פשרן של הזיות הדם והשמן על תנוך האוזן ועל הבהונות. דבר אחד אני יודע: הזיות מקבילות מופיעות פעמיים בתורה, האחת בספר שמות פרק כ"ט והשנייה בספר ויקרא פרק ח'. בשני הפרקים האלה מתואר טקס הקדשת הכוהנים לעבודה במשכן, בשניהם מזים על התנוך ועל הבהונות דם ושמן. משמעותה של ההשוואה פתוחה לפרשנויות שונות, אותי היא מביאה לשדה ההקדשה. הכהן מוקדש לעבוד במשכן. המצורע הנטהר מוקדש לשוב אל המחנה ואל הקהילה, לעבוד את עבודת החיים.
סוף דבר: מקרה המצורע הוא מקרה קצה של הגוף ותחלואיו. החולי מביא אותי לגבול שבין החיים ובין המוות, לחטא לאשמה ולאחריות על החיים שלי, ולהקדשה לעבודת האדם - הקדשה לחיים.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים