בתחילת פרשת ויקהל משה עושה תיקון לחטא העגל. התורה רומזת לנו על כך כאשר היא פותחת את שתי הפרשיות בפעלים כמעט זהים. "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן", נאמר בפסוק הראשון בסיפור העגל; "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", פותחת פרשתנו, מיד לאחר רדת משה מההר בשנית, עם הלוחות השניים ועם מחילתו של הקב"ה לעם. אלו הן שתי ההופעות הראשונות בתורה, והיחידות בספר שמות, של פעלים מהשורש קה"ל. הקשר בולט במיוחד לאור זהות הכתיב בין "וַיִּקָּהֵל" ו"וַיַּקְהֵל". והלא דבר הוא. בני ישראל חטאו בעגל כאשר נקהלו, חטאו כקהילה - ועכשיו עליהם להתקהל שוב ולהיבנות מחדש כקהילה.
הרוחניות היהודית היא בראש ובראשונה רוחניות קהילתית. הקהילה, השותפות החברתית, היא יסוד מוסד בהווייתנו האנושית, לא רק בימי קדם אלא גם בימינו. כפי שנראה להלן, מחקרים מדעיים מאשרים כי לקהילה ולרקמה החברתית כוח בלתי־רגיל בעיצוב חיינו. אך קודם - הבה נדייק ונראה מה עושה משה בפרשתנו. הוא מַפנה את מבטם של בני ישראל לשני מרכזים קהילתיים גדולים ביהדות, האחד במרחב ומשנהו בזמן. המרכז הקהילתי שבַּזמן הוא השבת. המרכז הקהילתי שבמרחב הוא המשכן, שהתגלגל לימים למקדש ובהמשך לבית הכנסת. בשני המקומות הללו ניכרת עוצמתה של הקהילה. בשבת, כשאנו מניחים בצד את העיסוקים והרצונות הפרטיים שלנו ומתקבצים יחדיו כקהילה; ובבית הכנסת, ביתה של הקהילה.
היהדות מחשיבה מאוד את היחיד. כל אדם הוא בעיניה עולם ומלואו. ובכל זאת, המילים "לא טוב" מופיעות לראשונה בתורה בפסוק "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). חלק גדול מאוד מהתורה ומהמצוות עניינו היחד. התורה מוקירה את האינדיבידואל, אך אינה מצדדת באינדיבידואליזם.
היהדות היא דת של קהילה. את הקדושות שבתפילותינו אנו יכולים לומר אך ורק במניין, הסף המזערי לקהילה. כשאנו מתפללים, אנו עושים זאת כקהילה. בקשותינו נאמרות ברובן בגוף ראשון רבים. מרטין בובר דיבר על אני־ואתה, אבל היהדות היא לאמתו של דבר דת של אנחנו־ואתה. לפיכך, כדי לכפר על החטא שבני ישראל חטאו כקהילה, משה שאף לקדש את הקהילה בזמן ובמרחב.
הַביטו בַּשבת. מייקל וולצר, הפילוסוף הפוליטי איש פרינסטון, כתב על ההבדל בין ימי חופשה לימי קדושה, והשבת בפרט. רעיון החופשה כיום־חג פרטי הוא חדש יחסית. וולצר מְתַארך את הולדתו לשנות השבעים של המאה ה־19. אופיו הוא אינדיבידואליסטי או משפחתי. "כל אדם מתכנן את החופשה שלו, הולך לאן שלבו חפץ, עושה מה שהוא רוצה". השבת, לעומת זאת, היא קולקטיבית במהותה: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". היא ציבורית, היא משותפת, היא נחלת כולם. היא זמינה לכול בתנאים זהים: "כולם מצטרפים, כולם נהנים". לחופשה אנחנו יוצאים כיחידים או כמשפחה. את השבת אנו חוגגים כקהילה.
הוא הדין בבית הכנסת, מקדש־המעט הקהילתי - מוסד ייחודי ליהדות שאומץ לימים, במתכונות אחרות, בנצרות ובאסלאם. המחשה לערכו המיוחד ניתן למצוא במחקריו של רוברט פאטנם מאוניברסיטת הארוורד. בשנת 2000 פרסם פאטנם את הספר 'באולינג לבד', שתיאר את מעברם של האמריקנים מתחביבים קבוצתיים לבילויים ביחיד, בין היתר את המעבר מקבוצות ומועדונים של כדורת (באולינג) להליכה לאולמות של משחקי בודדים. הוא טען שהעובדה שהאמריקאים הולכים ונעשים אינדיבידואליסטים יותר מבטאת אבדן של "הון חברתי", של הקשרים המחברים אותנו באחריות משותפת לטוב המשותף.
כעבור עשור תיקן פאטנם את התזה שלו. ההון החברתי, אמר, עדיין קיים, ואפשר למצוא אותו בכנסיות ובבתי הכנסת. על פי מחקרים שערך, אנשים הפוקדים את בית התפילה דרך קבע נוטים יותר מאנשים אחרים לתת כסף לצדקה, לעסוק בפעילות התנדבותית, לתרום דם, ללוות אנשים הסובלים מדיכאון, להציע מקום ישיבה לזרים, לעזור לאנשים למצוא עבודה, וכן הלאה בעוד סוגים רבים של עשייה אזרחית, מוסרית ופילנתרופית. כללו של דבר, באנשים הללו פיעמה רוח אלטרואיסטית יותר מאצל אחרים. הגעה קבועה לבית־תפילה היא המשתנה המנבא המדויק ביותר לאלטרואיזם, יותר מכל גורם אחר כגון מגדר, רמת השכלה, רמת הכנסה, גזע, אזור מגורים, מצב משפחתי, אידאולוגיה וגיל.
מרתק מכול, פאטנם מצא שהרכיב המכריע הוא ההשתייכות לקהילה דתית, ולא זהותה ואמונתה של קהילה זו. במחקר נמצא שאתאיסט המגיע באופן סדיר לבית תפילה (אולי כדי ללוות בן זוג או ילד), הסיכויים שיתנדב בבית תמחוי גדולים מהסיכויים שיעשה זאת מאמין דתי נלהב הנוהג להתפלל ביחידות בביתו. גורם המפתח הוא הקהילה.
מחקר שנערך לא מכבר הראה דבר נוסף. לזהותם של האנשים שאתם מתחברים אליהם יש השפעה עצומה על מה שאתם עושים ועל מה שאתם נעשים. ניקולס כריסטקיס וג'יימס פאולר ערכו בשנת 2009 ניתוח סטטיסטי לקבוצה בת 5,124 נבדקים ול-53,228 קשָרים בין נבדקים אלו לבין ידידי המשפחה שלהם ועמיתיהם לעבודה. הם מצאו כי אם אחד מחבריו של אדם מתחיל לעשן, הדבר מגדיל באופן מובהק (ב-36 אחוז) את ההסתברות שגם אדם זה יתחיל לעשות כן. כך הוא גם באשר לשתיית אלכוהול, הרזיה, השמנה, ועוד דפוסי התנהגות רבים.
יש דבר כזה, "הידבקות חברתית". אנחנו מושפעים עד מאוד מחברינו - כפי שקבע כבר הרמב"ם במשנה תורה: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו".
וזה מחזיר אותנו אל משה ואל "ויקהל". משה מקהיל את העם, מעמיד במרכז חייו הדתיים את הקהילה, ונותן לה משכן במרחב והיכל בזמן. על ידי כך הוא מפגין את כוחה של הקהילה להיטיב, כנגד מעשה העגל שהראה מה גדול כוחה של הקהילה להרע. הרוחניות היהודית היא ברובה המכריע קהילתית מאוד. משום כך, אמונת ישראל היא בעיניי גאולה מן הבדידות.
התרגום באדיבות הוצאת מגיד, המאמר מתפרסם בכל שבת בעלון קרוב אליך.
הרב יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה, פרופ' בקינגס קולג' בלונדון, באוניברסיטת NY ובישיבה יוניברסיטי.