פרשת בא: צבאות ה'

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין 

אברהם (יאיר) שטרן

אחד משמות הקודש של ה' הוא השם - צבאו-ת (שו"ע יו"ד רעו,ט). בשורות לקמן ננסה להתבונן במהותו של השם, את השורש שלו כבר בפרשתנו, ומה הוא מלמד על תפקידנו האישי והלאומי.

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב,מא; וכן בפסוקים יז ו-נא). עם ישראל מכונה כאן - צבאות ה'. פשוט שהופעה זו בפרשתנו איננה שם קודש (וממילא מותרת למחיקה), אלא תיאור וכינוי לעם ישראל, אולם מאידך נראה שהיא אכן מהווה שורש לשם הקדוש צבאו-ת[1].

הראשונה שהופיעה את השם הזה בעולם הייתה חנה, אימו של שמואל.

"וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ (שמואל א א,יא). "אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות" (ברכות לא ע"ב). יש כאן דבר מופלא, שם קודש שאין לו הופעה מפורשת בחמישה חומשי התורה, אלא רק מתקופת הנביאים[2].

אמנם, עצם היות השם שם קודש לא היה מוסכם בין התנאים. "רבי יוסי אומר: צבאות כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, שנאמר: והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (שבועות לה ע"ב). רבי יוסי מוכיח מהפסוקים בפרשתנו שמדובר בשם חול, שמותר למוחקו, שכן אינו אלא כינוי לעם ישראל. אולם, חכמים חולקים על רבי יוסי (שם בגמ'), והוכרעה הלכה כמותם.

מה אם כן דעת חכמים? ומה המשמעות של השם הקדוש הזה? אפשר לבאר כי לדעתם אין הכוונה לעם ישראל, אלא לצבאות השמים, המלאכים. שם זה מורה על היות כל הכוחות הרוחניים תחת הנהגתו של בורא העולם, מקבלים ממנו את כוחם ועושים רצונו, כחיילים בצבא.

"ושם צבאו"ת מורה על היותו בעל צבאות מעלה, והוא נגזר מלשון צבא השמים" (רמ"ק – פרדס רימונים יט,א)[3],[4]. ואמנם, יש מדרשי חז"ל שמפרשים גם את (חלק מ)הפסוקים בפרשתינו באופן הזה. "הוצאתי את צבאותיכם. אלו צבאות ישראל אתה אומר כן או אינו אלא צבאות מלאכי השרת כשהוא אומר יצאו כל צבאות יי' הרי צבאות מלאכי השרת אמור. הא מה ת"ל הוצאתי את צבאותיכם אלו צבאות ישראל" (מכילתא דרבי ישמעאל בא ט).

אולם, ניתן גם לומר שחכמים מסכימים את פרשנותו של רבי יוסי, שצבאו-ת הינו כינוי לעם ישראל, ואף על פי כן הם סוברים, וכך כאמור הלכה, ששם זה שם קודש הוא. הקב"ה מתגלה ומופיע בעולם באמצעות עם ישראל, המקבלים עליהם עול מלכותו, והופכים להיות חלק מצבא ה'. "וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ", עלינו ממש.

משמעות הרמז לשם הקדוש כבר בפרשתנו היא שברגע הגדול של יציאת מצרים, עת יוצאים עם ישראל לחירות עולם, הם הופכים להיות צבאות השם. חירותם היא היא קבלת מלכותו של ה' יתברך עליהם. כל אחד ואחד קיבל על עצמו להיות חייל בצבא הגדול של בורא עולמים, וזו משמעותה הפנימית והאמיתית של יציאת מצרים ויצירת עם ישראל. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג,כא).

וכן לדורות, איזה מסר מעורר בנו השם הזה? נראה שהוא צופן בתוכו תודעה ותחושה עמוקה של מסירות ושליחות, כראוי לחיילים. תודעה של שייכות, להיות חלק מצבא גדול, ללא מדים, שמגמתו תיקון העולם במלכות שד-י. תודעה שחשובה מאין כמותה, במיוחד במצבים של קושי והתמודדות, אישית או לאומית. כאשר אנו אומרים בקדושה זקופים כחיילים(!) וכמלאכים (ומצטרפים לקריאת כל מלאכי שמים) – "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹ-ת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", אנו בעצם אומרים – אנו חייליו של ה', אנו עצמינו צבאות השם.

פתחנו בשירו של 'יאיר', הלא הוא אברהם שטרן שמילותיו כל כך מתאימות ונוגעות לכאן, ונסיים בדברי נעים זמירות ישראל:

ה' צְבָאוֹ-ת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה

אֱ-לֹהִים צְבָאוֹ-ת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת

_________

להלן מילותיו המלאות של שירו של יאיר (שנכתבו כידוע בהקשר של תקומת עם ישראל בארצו ושחרור מעול המנדט הבריטי, ויש לזכור שבכל דור ודור המשימות והיעדים הם אחרים, ופשוט):

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.

לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים...

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים...

אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים...

בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים...