יסוד עבודת אלול וראש השנה, מבואר בפרקי דר' אליעזר. והרא"ש והר"ן (מסכת ראש השנה) מאריכים בכך. לפי דברי הפרקי דר' אליעזר כל עבודת חודש אלול הוא מבוסס על מה שמשה רבינו עלה על ההר לקבל את הלוחות. והכל מבוסס על מסורת.
ז"ל הרא"ש:
תני בפרקי דר' אליעזר. ר' יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עמד משה בהר קורא מקרא ביום ושונה משנה בלילה לאחר ארבעים יום ירד ושבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז וכו' בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד בעבודה זרה והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז): "עלה אלוקים בתרועה וכו'". ולכן התקינו חכמים שיהו תוקעין שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה שנאמר (עמוס ג'): "אם יתקע שופר בעיר וכו'". וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל.
הר"ן מאריך בזה עוד יותר ויש בר"ן כמה חידושים. הר"ן תמה מנין כל היסוד של ר"ה כיום הדין. לכאורה זה תלוי מתי נברא העולם. שלמ"ד בתשרי נברא העולם, אפשר לומר שלכן נקבע ר"ה כיום הדין. אבל אנחנו פוסקים שבניסן נברא העולם. ואם כן קשה, מהו הטעם שא' תשרי נקבע כיום הדין. וכתב על כך הר"ן:
ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון את בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה ובהכי אתי שפיר טפי דנקטינן כרבי יהושע דקי"ל כוותיה לגבי ר"א.
יוצא מדברי הרא"ש שבסך הכל כל חודש אלול היה רק הכנה. יצא קול, שיזהרו בני ישראל שלא יעשו את אותה הטעות שעשו מקודם. לפי הרא"ש זה היה חרדת הדין, שאז התכוננו שיקבלו את התורה. והרא"ש מוסיף שיש בזה גם משום לערבב את השטן. והחידוש של הרא"ש הוא שיש מושג של הכנה מצד ישראל לכפרה. ולפי הר"ן יוצא שראש השנה עצמה היא הכנה מצד הקב"ה ליום הכיפורים, שכן כתב, שבראש השנה הקב"ה התחיל להתרצות לישראל.
מדברי הרא"ש אנחנו לומדים יסוד- יש ענין של הכנה לתשובה. עדיין לא היתה תשובה. ראש חודש אלול, הזמן שמשה רבינו עלה להר, היה ארבעים יום לפני יוה"כ. עדיין לא התקיימו התשובה והכפרה של יום הכיפורים. ובכל זאת היתה עבודה באותה הזמן שמכוחה יש לנו עבודת חודש אלול גם היום. רואים שהכנה לתשובה זה עצמו כבר מושג של תשובה. זה יסוד שצריך כל אחד מאתנו לדעת, כי אז ההכנות ארכו ארבעים יום, ואצלינו גם ארבעים יום לא יספיקו.
יש מקור ליסוד לזה בירושלמי. הירושלמי אומר שירידת האש במעשהו של אליהו בהר הכרמל לא היתה בזכותו של אליהו אלא בזכותו של הציבור. (תענית פ"ג ה"ד). לא היה חל שינוי במעשה בראשית בגלל דברי הנביא. אבל כוח הציבור, כוח של כלל ישראל, הוא יכול לגרום גם נס כזה.
הדברים צריכים ביאור, שאמנם נכון שהיתה תשובה של העם, אבל זה היה אחרי שירדה האש, כשאמרו "ה' הוא האלוקים". וודאי אמירת "ה' הוא האלוקים" היא זכות גדולה, אבל אמירה זו היתה בסוף המעשה, לאחר שכבר ירדה האש. ואם כן צריך להבין, מהו המעשה של העם שעליו אמרו חז"ל שבזכותו ירדה אש מהשמים? ביאור דברי חז"ל הוא שלפני כן אמרו דבר אחד. כשאליהו אמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", העם קיבל את דבריו: "ולא ענו העם אותו דבר". נכון, אתה צודק. לא יכול להיות גם כך וגם כך. זה לא יתכן. אם ה' הוא האלוקים, לא יתכן לעבוד את הבעל. העם אומר לאליהו שאם יוכיח להם שה' הוא אלוקים, הם ישובו בתשובה. כל זה עדיין לא תשובה. זה רחוק מאד מתשובה. אבל יש בזה הכנה לתשובה שתבוא לאחר מכן.
רואים שהכנה כזאת, שאם יראה להם מופת יפרשו מעבודה זרה, גם זו תשובה. מהו התוכן של תשובה זו?- תשובה מאד מוקטנת. רק שהם מוכנים לפרוש מעבודה זרה. עדיין לא פרשו, אבל כבר לא אדוקים בעבודה זרה. כי האדוק בעבודה זרה אינו מוכן לפרוש ממנה. והירושלמי מלמד אותנו שגם תשובה מוקטנת מאד, שאין בה אלא הכנה לתשובה, גם היא נחשבת כתשובה שבעבורה כדי הוא לעשות נסים לישראל.
וכעין זה כתב הר"ן שענינו של ראש השנה הוא שהתחיל הקב"ה להתרצות. עדיין לא התרצה. אבל התחיל להתרצות. התחלת ריצוי, גם זה ריצוי, וגם זה רצון.
ועדיין אנחנו צריכים להבין מה שהרא"ש אומר שיש חרדת הדין "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". מה כאן חרדת הדין, הרי זו בשורה טובה,-עומדים לתת להם את התורה!? זו תורה שלא היתה מבריאת העולם. בשורה זו צריכה לגרום להם לשמחה ולא לחרדה.
עוד מביא הר"ן פסיקתא שהקב"ה אמר לאדם הראשון, שכמו שיצאת בדימוס, זה סימן לבניך שיעמדו לפני ביום זה ויצאו בדימוס. מה השמחה הגדולה במה שאדם הראשון יצא בדימוס- הרי אז נגזר מות על כל הבריות? נכון שהאדם ניצל אבל נגזר מות על העולם. מה זה ההבטחה לדימוס? ועוד, לאדם הראשון היה חטא אחד, ונתכפר לו. ואצלינו יש הרבה יותר מחטא אחד. ואם כן, מהי המשמעות של ההבטחה?
משני הראשונים האלו רואים שיש ענין של רצון. זה רק רצון בלבד. המעשה עדיין רחוק. אבל רצון הוא עצמו הוא מדריגה גדולה. כמו שרצון לתשובה הוא כבר בעצמו דבר גדול, כי ברצון של תשובה, יש התחלה של יצירה של תשובה, כך גם ההתחלה של רצון ה' הוא גם ריצוי.
רצון הוא כוח בפני עצמו. בפרט בראש השנה. הגמ' אומרת שבראש השנה נפקדו האמהות. וישועות גדולות התחילו בר"ה- עבדות מצרים הפסיקה בראש השנה. יוסף יצא מבית האסורים בראש השנה. אמנם זה רק פקידה ולא לידה. רק התחלה של ישועות. אבל כוח של ר"ה שבו נוצר האדם הראשון הוא כוח של יצירה. ותחילת יצירה היא עצמה יצירה.
רצון היא פתיחה של כל הדברים האלו. רצון אינו רק מהווה חלק מתהליך שנגמר במעשה. רצון עצמו מתחיל את כל הענינים של תשובה ושל ישועה.
וזה שייך לפרשת השבוע. פרשת נצבים הוא סיום של הברית. שם כתוב גם היסוד הזה. "לא יאבה ה' סלוח לו". לא כתוב לא יסלח לו. רק "לא יאבה". כמבואר, הכל מתחיל ברצון. ועל זה אומרת התורה- לא יהיה רצון לסלוח לו. מכאן למדנו שכל ענין ומהלך של סליחה מתחיל קודם ברצון לסלוח. וכאן לא יהיה רצון כזה של סליחה.
רצון הוא עצמו חלק של תשובה. לכן מברכים "הרוצה בתשובה". לא מדובר על תשובה עצמה אלא רצון לתשובה. וגם מי שחוזר בתשובה איננו יכול בלי רצון. הענין של תשובה מתחיל ברצון. גם הרצון של מי שרוצה לחזור בתשובה, וגם הרצון של הקב"ה. כי לא יתכן תשובה ללא רצון ה', כי אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (קידושין דף ל' ע"ב). ועל זה יש הבטחה, "הרוצה בתשובה", שהקב"ה רוצה בתשובה ומסייע לאדם לשוב עוד לפני שהאדם גומר את תהליך התשובה.
דוד המלך אומר בתהלים (מ', י"ד) : "רצה ה' להצילני". לא כתוב "הצליני". אלא רצה ה' להצילני. כשמבקשים רחמים, לא מתחילים מהסוף, מתחילים מההתחלה (כמבואר בהמשך), ועל כן התפילה היא רצה ה' להצילני. הרצון עצמו כבר תגרור ישועה.
אחד מהיסודות של ר"ה הוא מה שהקדמונים מסבירים מדוע בהתחלת תפילת העמידה מבקשים חיים ("זכרנו לחיים...וכתבנו בספר החיים") ולבסוף חיים טובים ("וכתוב לחיים טובים", וכן "בספר החיים ברכה ושלום וכו'") . וקשה, אם אפשר לבקש חיים טובים, מדוע אי אפשר לבקש כך מההתחלה. כתוב בקדמונים, כמובא בטור (סי' תקפ"ב), שענינים אלו שמבקשים בקשות לומדים את זה מקבצן.
ולא היה אומר לחיים טובים אלא לחיים עד לבסוף בהודאה שהיה אומר וכתוב לחיים טובים. כי המבקש צריך לבקש תחלה דבר מועט ואח"כ מוסיף והולך. כמו שמצינו (תהלים יט) בדוד תחלה אמר שגיאות מי יבין ואח"כ בקש על הזדונות דכתיב גם מזדים חשוך עבדך ואח"כ אל ימשלו בי אז איתם פירוש העבירות החזקות. ומביא משל לזה א"ר אבא כותים הללו יודעים לבקש על הפתחים תחלה אומר תן לי מעט מים ונותנין לו. תנו לי בצל אחד ונותנין לו. אומר בצל בלא פתא נסיב ליבא?! כך הצדיקים יודעים לרצות בוראם שנאמר שפתי צדיק ידעון רצון.
למדנו מכאן איך צריך לבקש רחמים. למדנו שאדם צריך להמעיט עצמו בשפל המדריגה שלא מבקש מיד, אלא לבקש רק משהוא. אחרי שיש משהוא, כשיש הענות, מבקשים יותר. זה מה שכותב בטור שסדר התפילות שלנו בראש השנה לומדים מהקבצן, בהתחלה מבקשים חיים, ורק לאחר מכן מבקשים חיים טובים.
אנחנו צריכים לבקש רחמים. כשאדם יודע מה יש לו, הוא יודע שהוא לא יכול לתבוע, הוא צריך לדעת שהוא רק קבצן, הוא יודע שהוא צריך להשפיל את עצמו, להרגיש את עצמו כקבצן. לכן צריכים לבקש את הפתיחה, את ההתחלה. לכן כשצריך ישועה, דוד המלך מבקש "רצה ה' להצליני", הוא צריך רק לרצות. רצון עצמו גורר את הישועה.
הפתיחה של דברים רוחניים של תשובה וכפרה מתחילה ביסוד של רצון.
וזו כוונת הר"ן. לכאורה, דבריו על כך שה' התחיל להתרצות בראש השנה זה מושגים של קבלה. אבל עכשיו דברים מובנים. עד ראש השנה היו תחנונים. ה' היה מוכן לכפר לישראל, אבל רק בראש השנה התחיל ה' להתרצות. זה מה שכותב הר"ן, שאחרת כמעט אין דרך לבאר את ענין ראש השנה.
וזה התחיל בראש השנה כי בראש השנה יש כוח של יצירה. בו נברא האדם, ועליו כתוב "וייצר". כיון שבו נברא העולם יש גם כוח היצירה של תשובה.
מה שהרא"ש מוסיף על זה שהיתה חרדת הדין, גם בזה יש יסוד חדש. דבריו צריכים ביאור, מה פירוש שעכשו עשו תשובה. הרי גם קודם עשו תשובה, כשמשה רבינו בישר להם על חטאם, נאמר "ויתאבלו" (שמות ל"ג, ד') . מפרקי דר"א שמביא הרא"ש משמע שיש כאן דבר נוסף.
לתשובה יש הרבה גוונים והרבה צבעים, אין לה סוף, ואפשר לחדש בה תמיד. גם מדברי פרקי דר' אליעזר ניתן ללמוד על ענין חדש בתשובה. בפשטות התשובה מורכבת מכמה דברים: חרטה, עזיבת החטא וקבלה להבא, וכן וידוי. ומה שהרא"ש קורא חרדת הדין היתה חלק של תהליך אחר של תשובה.
הראשונים האריכו בביאור חלקי התשובה. הרמב"ם, וכן רבינו יונה בשערי תשובה, וביותר בפירושי רבינו יונה על התורה שיצא מחדש (פרשת "כי תבוא"). יש הבדלים בין הראשונים השונים.
עיקר החרטה עצמה היא להתחרט על חטאו. אבל רבינו יונה מאריך ומוסיף שחרטה כוללת לשנות את אורחות החיים. צריך לשנות את עצמו. וגם שינוי מלבושים. בגמ' שלנו (ראש השנה דף ט"ז ע"ב) כתוב שהדברים אלו מועילים לקרוע גזר דין. אבל רבינו יונה כותב שהצורך לשנות את מלבושיו הוא חיוב של חרטה שצריך לשנות את אורחות החיים שלו. ועוד חידוש של רבינו יונה בענין החרטה- החרטה צריכה להיות נמשכת, והמשכה זו היא חלק מעבודת התשובה.
עזיבה הוא לעזוב את החטא. אבל גם כאן רבינו יונה מחדש שאין זה מספיק לעזוב את החטא שהיה, אלא צריך להזהר מחטאים אחרים. עזיבת חטא הוא עזיבה של דרכי החטא. זה חידוש גדול, וברמב"ם זה לא משמע כן. לפי ר"י כשהוא עוזב את החטא, אם יש לו חטאים אחרים, הוא צריך לעזוב גם אותם. אם הוא אינו עוזב את כולם, זה פגם בעזיבת החטא.
וידוי, גם כאן רבינו יונה אומר חידוש. לכאורה זה עבודה קלה. חרטה ועזיבת החטא מחייבים התאמצות. וידוי זה רק דיבורים. אומרים "אשמתי" עם כמה דפיקות על הלב. והיום שהכל מסודר בסידור לפי סדר הא"ב זה הכל קל מאד. אבל רבינו יונה מחדש שוידוי כולל גם עבודת צום ותפילה.
קבלה להבא מחייבת עוד כמה דברים. הרמב"ם אומר שגדר הקבלה היא "שיעיד עליו יודע תעלומות". זו עבודה קשה. בחרטה יש ניצוץ של חרטה, שאם לא כן, למה הוא חוזר בתשובה. אבל קבלה להבא לכאורה אינו מחייב כלום. ועל כך יש חידוש ברמב"ם וברבינו יונה שצריך לקבל קבלה ממשית, עד שיעיד עליו וכו'. אבל ברבינו יונה יש חידוש נוסף- שצריך לדעת שיש הרבה שכר בתשובה. מבואר מדבריו שהקבלה כוללת שעושה עסק טוב. וכיון שכן, אנחנו יודעים שהשב חוזר בכוונה גמורה.
כל אלו הם ממעלות התשובה השלימה. אבל מתחילת דברי רבינו יונה משמע שעיקר התשובה זה הקבלה להבא, העיקר הרביעי. אדם צריך ליכנס למעגל של מחשבה, איך יהיה החיים שלי אחר כך. זו תוספת שאינה כתובה ברמב"ם. לכאורה כל ענין התשובה הוא לפרוש מהעבר. אבל רבינו יונה מחדש שהקבלה להבא מסדר את החיים בעתיד. וזהו עיקר התשובה- לחשוב איך לחיות, לדעת שצריך להיות אחר.
זהו הביאור של דברי הרא"ש. מה שנאמר על בני ישראל "ויתאבלו" זה רק צער. וצער זה הוא בסיס של חרטה, אבל עדיין לא היה אז תשובה. מה שפרקי דר"א מחדש שהיתה תשובה מלבד "ויתאבלו". כי אמנם היה צער אבל לא היתה התעלות, לא היתה המדריגה של תשובה שרבינו יונה מדבר עליה, איך יהיה החיים שלי. תשובה זו נתחדשה כשמשה עלה לקבל את התורה. אז היתה מחשבה איך אהיה, והתעלות גדולה וחרדת הדין גדולה. והתעלות זו היתה בחודש אלול.
חרדת הדין הוא שאדם מתחיל לפחד מה עשיתי. חרדת הדין אומר יענישו והוא מפחד מעונשין. עשיתי עבירה ואני צריך להתרצות. זה כבר היה בכלל "ויתאבלו". אבל אח"כ העבירו שופר כפי שכתבו הראשונים. לא דברו על עונשין בכלל. העבירו קול שמשה רבינו עולה על ההר לקבל את התורה. הכוונה היתה שצריך לחשוש שפעם היה כשלון, ובכל זאת פגמנו, ובגלל הכשלון של כלל ישראל נשברו הלוחות. ועל זה תקעו בשופר- אתם נכשלתם. הבטיחו עוד פעם לתת תורה. תזהרו שלא יחזור החטא הקודם . לא דברו על פחד של מעשה העגל שאתם צריכים להיות ראויים לקבל את התורה. מתן הלוחות השניות היה למרות שחטאנו ולא היינו ראויים. זו חרדת הדין נוספת- שאנחנו צריכים להיות שונים ממה שהיינו קודם, כדי שלא ניכשל כמו שנכשלנו קודם. תדעו שנותנים עוד הזדמנות. שנהיה ראויים להחזיק בתורה. לא מדברים על צער ואפילו לא על עזיבה. איך עכשיו אנחנו צריכים להיות ראויים.
זאת עבודה מיוחדת, עבודת אחרת של תשובה ממה שהיתה קודם. אדם צריך לחשוב איך אני השתניתי ושעכשיו אני צריך להיות ראוי להחזיק בתורה. לא מדברים על פרטי התשובה, על עזיבת החטא וחרטה. היתה חרדת הדין אם אנחנו עומדים לפני מעגל חיים חדש, אם השגתי חיים חדשים. גמרנו את השנה וכל מה שהיה קודם בטל. מעכשיו אנחנו צריכים להיות יותר טובים ויותר רוחניים.
כל זה כלול בדברי הרא"ש והר"ן על פרקי דר"א. מעכשיו אתם מתחילים להיות אנשים חדשים. בלי לחטט בחטא העגל. אנשים יותר מרוממים. יש נסיון חדש עכשיו של חיים אתם צריכים להיות לא כמו שהייתם. היה דור גדול, והיה כשלון, ועל זה היתה החלטה של עם ישראל שמשנים את עצמם ומקבלים את התורה מחדש. זאת עבודת תשובה חדשה שלא היתה עד אז.
זו עבודת חודש אלול, שהביאה לכך שהיה רצון של ה' להתרצות בראש השנה.
הענין של דימוס שמזכיר הר"ן הוא גם ענין של גדלות. הזכות העיקרי של האדם הראשון היתה שעל אף שחטא והתרחק מה', עכשיו הוא זכה לעמוד לפני ה'. שם הר"ן עצמו מציין שאם לא היה נידון בר"ה לא היה חי בכלל. אפילו שעה אחת. החסד שהיה אז שהביאו אותו לדין לפני ה', שעמד לפני ה'. זה נכון שהוא קלקל את כל הבריאה אבל הוא זכה לעמוד לפני ה'. וכשעומדים לפני ה' זוכים לחסד גדול. וזה היה הברית עם הרשב"ע. אותו דבר יהיה עם בניו, שיעמדו לפני ה'.
אחד הדברים הקשים הוא הסתר פנים. כמו שכתוב בפרשה. "אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". וכאן הבטיח שלא יהיה הסתר פנים. כמו שאתה זכית לעמוד לפני ה' ולא היה הסתר פנים, אותו דבר יהיה עם בניך שלא יהיה הסתר פנים ויעמדו לפני ה'. יזכו לעמוד בדין. נכון הדין יהיה אחרת. אדם הראשון היה לו רק חטא אחת. ולנו הרבה חטאים. אבל יעמוד לפני ה'. וזה עצמו פתח לחסד.
בפרשת בראשית נאמר "ויצא קין מלפני ה'". ואמרו על כך חז"ל שקין היה כגונב דעת המקום. נכון הוא עשה תשובה אבל לא היה בצורה טובה. והפגם היה שיצא לפני ה'. הוא רק השיג משהו ויצא מלפני המקום. פירושו של תשובה הוא שתעמדו לפני ה'. כשעומדים לפני ה' יכולים להשתנות ולהיות אנשים אחרים.
זו כוונת הפסיקתא, שה' הבטיח לאדם הראשון שלא יהיה הסתר פנים ח"ו, אלא הארת פנים. מפני שעומדים לפני ה' וזו הארה גדולה מאד. כי הוא רב סליחות ובעל רחמים. אם רק זוכים לעמוד לפני ה', יש הבטחה שיהיו רחמים גדולים.
ומה שהרא"ש כתב לערבב את השטן. כפי שכתוב אצלינו שתי גירסאות. הגמ' אומרת למה תוקעים וחוזרים ותוקעים. ושם כתוב המושג לערבב את השטן. ורש"י ור"ח אומרים שהשטן רואה את חיבוב מצוה. פירוש, השטן נברא לראות אם ישראל מקיימים את המצוות שנצטוו בהן. אם יש הידור מצוות יותר ממה שנצטוו, לא לשם כך הוא נברא ולכן הוא מתערבב.
וזה גם כוונת הרא"ש, שהמדריגה הזאת של תשובה שהיתה אז, מפסיקה את הקטרוג, כי זה לא היה תשובה רגילה, אלא התעלות גדולה.
זהו מה שיש חידושים בדברי הראשונים בענין רצון של תשובה ורצון לישועה. והיסוד הוא שיש תשובה שיש החלטה כללית אנחנו רוצים להיות אחרים אנשים חדשים גם ההתחלה של רצון זה עצמו הוא תשובה.
דור המדבר זכה לזה, לא מה שהיה.להיות אדם אחר, וכל הנסיונות יהיו אחרים וכל מהלך החיים יהיה אחר.
פרשת נצבים הוא סוף הקללות. הגמ' אומרת (מגילה דף ל"א ע"ב) :
עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות וכו' ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה.
זה סיוע לר"ה. אם גמרנו לקרוא את הפרשה וקבלנו אותה על עצמינו, זה יסייע לעמוד בדין. לפני מנהגינו שמסיימים את התורה כל שנה, אנחנו לא מבינים כל כך את המיוחד בתקנת עזרא. אבל בא"י נהגו לסיים את התורה פעם בשלוש שנים. ולפני ראש השנה הפסיקו את סדר הקריאות, כמו שעושים במועדים, וקוראים את פרשת הקללות שבמשנה תורה.
בתחילת הפרשה נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם". רש"י מבאר שהיו פניהם של ישראל מוריקין כששמעו את הקללות. ואמר להם משה רבינו הרבה הכעסתם לפני ה', ועדיין אתם ניצבים. פירוש דבריו, שכיון שקבלתם על עצמכם את הקללות אתם נצבים. אתם מוכנים לחזור. וזה כנגד מה שכתוב בהמשך הפרשה "בשריריות לבי אלך". לי זה לא נוגע. משמעות הקבלה היא שאדם עומד לפני ה'. ואם אדם אינו מקבל על עצמו את הקללות, הוא אינו עומד לפני ה'. אבל קבלת הדין מספיקה כדי להיות עומד לפני ה'.
התשובה הכללית היא שאדם רוצה להיות אחר. אבל לקבלה הזאת וההתחייבות יש כוח נוסף. התו' שואלים בשבועות מה השביעו אותו, כמו שעבר על זה, יעבור גם על השבועה. הפירוש הוא שאם אדם נשבע נותנים לו מהשמים כוחות חדשים. אחרי שאדם נשבע ומקבל על עצמו אדם מקבל כוחות. יש מהשמים יותר סייעתא דשמיא.
הענין של ר"ה הוא ליצור כוחות חדשים. מתחדש כל שנה. בזמן יצירת האדם נוצר כוחות חדשים. כוח התשובה יוצרת כוחות חדשים. אנחנו מקבלים על עצמינו להיות אנשים חדשים, יותר מורמים, וזה יוצר כוחות חדשים. על סמך זה כל אחד וכולנו יחד נזכה לעמוד ולקבל כתיבה וחתימה טובה.