הלכות תשובה ואורות התשובה
מושג התשובה ידוע ומוכר. הרמב"ם בהלכות תשובה מגדיר ומבאר את המושג באופן מדויק ביותר. הרב קוק בספרו 'אורות התשובה' מחדש תפיסה שונה - אפשר לומר הפוכה, אודות המושג 'תשובה'. נבקש להמחיש את החידוש בתפיסת התשובה של הרב קוק על ידי השוואתה למאפיינים של התשובה כפי שהיא מתבטאת בהלכות תשובה לרמב"ם.
התשובה המתקנת והתשובה המרוממת
בפתח הלכות תשובה (פרק א הלכה א) מגדיר הרמב"ם את התשובה: "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה--אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה--כשיעשה תשובה וישוב מחטאו..." הרמב"ם קובע כאן שהתשובה היא תיקון לחטא "אם עבר... וישוב מחטאו...". קביעתו של הרמב"ם נראית פשוטה ביותר, וכי יכול אדם לעשות תשובה אם לא עבר עבירה?
הרב קוק מחדש שהתשובה שייכת גם למי שלא עבר עבירה. הרעיון של תשובה בלא חטא נשמע מוזר ולא משכנע. אכן הרב קוק רואה בכך תשובה מיוחדת, הוא קורא לה "תשובה עליונה" הרב קוק מנמק היטב את עמדתו (אורות התשובה פרק ב): "התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם, אור חי העולמים. נשמת כל האצילית מצטירת לפנינו בהודה וקדושתה, כמה שהלב יכול לספוג. והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת, באה תשובה מאהבה בחיי הפרט ובחיי הכלל". הרב קוק מזכיר בפסקה זו את המונח 'כל', את המילה 'טוב'. הרב קוק טוען שבתוככי המציאות הכל טוב. במקומות אחרים הרב קוק מסביר שהחשיבה השכלית שאנו רגילים אליה קשורה למבט פרטי, השכל עובד מדויק, מתייחס לפרטים בלבד. מי שמכשיר את עצמו למבט 'על שכלי' מעמיק מאוד ורחב מאוד, מי שמסוגל לצאת מהפרטים ולהתבונן על 'הכל', רואה שבמבט הכללי הכל טוב, הכלליות המקיפה היא רק טוב.
מי שזוכה לתובנה כזאת לא יכול להישאר אדיש, לא מסוגל שלא להשתתף בכלליות הטובה הזאת. ממילא הוא נרתם להיות ולעשות טוב יותר ויותר ללא קשר לשאלה אם הוא עצמו חטא או לא חטא. גם אם אין בו עבירה הוא מגויס להוסיף טוב לעולם, לאחר שנוכח שכלליות העולם היא טובה.
תשובת העוון ותשובת הריקנות
בפרק א הלכה ב' מתאר הרמב"ם את הווידוי: "כיצד מתוודה--אומר אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. זה הוא עיקרו של וידוי..." הווידוי שמבטא הכרה בחטא, חרטה וקבלה לעתיד חייב להיות מכוון למעשה או מעשים מאוד ברורים ומוגדרים. הרמב"ם תופס את התשובה כתיקון: החטא קלקל והתשובה מתקנת את הקלקול. לכן התשובה חייבת להיות מפורשת ומכוונת למעשה מסוים.
ב-'אורות התשובה' (תחילת פרק ג) מתיחס הרב קוק אל התשובה שעליה דבר הרמב"ם. הרב קוק מכנה אותה "תשובה פרטית מפורשת". אבל הרב קוק רואה בתשובה הפרטית 'קומה ראשונה'. בהמשך הפרק הוא מתאר 'קומה שניה': "תשובה סתמית כללית" שאיננה מכוונת למעשה מסוים אלא באה מתוך התבוננות כללית של האדם על עצמו: "אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו... " זו לא תשובה על חטא, לכן גם לא תשובה שמכוונת למעשה מסוים. זו תחושה כללית של האדם שהוא לא מתקדם מספיק. שהוא יכול להגיע ליותר והוא לא עושה זאת: "מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו. וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום..." החטא איננו נפילה או קלקול בעניין מסוים, החטא הוא בחוסר הרצון להתעלות ולהתפתח, לצאת מהמצב הרוחני הירוד.
מבחינת הרמב"ם, אדם צריך לשמור על עצמו שלא יחטא. אם הוא לא עבר עבירה, התשובה לא קשורה אליו. מי שלא נפל, לא עשה מעשה שהוא מתבייש בו, לא צריך תשובה. לפי הרב קוק כל מי ש-'דורך במקום', כל מי שלא מתקדם צריך לעשות תשובה. התשובה ה-'סתמית כללית' איננה תיקון וחזרה למצב הקודם, אלא התעלות למצב חדש, קדוש וגדול יותר מכל מה שידענו קדם: "והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש..." כדי שנבין את גודל הפער בין הלכות תשובה לרמב"ם ובין 'אורות התשובה', כדי שנבין כמה שונה התוצאה של התשובה, מנסח הרב קוק את התוצאה בקביעה: "הוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו..." התשובה לא מחזירה לאחור אלא לוקחת קדימה להתחדש, להיות בריה חדשה. "רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים..." ההתחדשות של האדם מביאה ממילא שינוי בחטאים שהיו בעברו.
התשובה המכפרת והתשובה המהפכת
לפי הרמב"ם תכלית התשובה - לכפר, למחוק את העוון. הוא מציין שגם מי שמקריב קרבן חטאת או אשם, הקרבן מכפר רק עם תשובה (פרק ב הלכה ג): " וכן בעלי חטאות ואשמות--בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם, עד שיעשו תשובה..." בהמשך (הלכה ח) מדגיש הרמב"ם את הכפרה כתכלית התשובה: "...התשובה מכפרת על כל העבירות: אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה--אין מזכירין לו שם רשעו..."
התשובה המכפרת, מוחקת עוון, מכסה את החטא. בלשון חז"ל: הופכת זדונות לשגגות. הרב קוק רואה בכך החמצה. כשמוחקים חטא מוחקים פיסת חיים, מוחקים פעולות שאדם פעל בעולם, זו החמצה שיש למנוע אותה. הרב קוק לא מסתפק בתיקון, תשובה לא רק מכפרת על חטאי העבר (פרק א): "היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות". הרב קוק מבקש התקדמות מתמדת. התשובה אצל הרב קוק חייבת לקחת קדימה, להעלות ולרומם את האדם למקום גבוה, למקום שהוא מעולם לא היה בו: "היא מלאה כבר אור אין קץ..."
לשיטתו צריך להפוך את כוח החטא עצמו לגורם מקדם ומרומם. לא למחוק ולבטל את החטא אלא להשתמש גם בכוח של החטא כדי להתקדם. הרב קוק מביא את דברי חז"ל על התשובה שהופכת זדונות לזכויות. התשובה של הרב קוק פועלת בחטא - מפיקה ממנו לקחים, מוציאה ממנו מוטיבציה לשינוי משמעותי ולתיקון גדול, מקבלת ממנו כוח גדול לפעול טוב, הרבה יותר טוב. בכך החטאים בעבר לא נשכחים. אדרבא זיכרון החטאים הופך להיות כוח מקדם, החטא עצמו נהיה כוח בונה בעולם, משמש כמצווה ממש. התשובה הופכת את החטא למצווה, לפעולה ראויה.
להבדל בין התשובה אצל הרמב"ם והתשובה אצל הרב קוק יש השלכה חינוכית רגשית כבדת משקל.
הרמב"ם מייצג מסורת ארוכת שנים של תפיסת התשובה בהקשר של פחד ודאגה (יש לכך ביטוי בפיוטי סליחות רבים): האדם דל במעשיו, מתייסר על חטאיו, מתוודה, מתחרט ומבקש כפרה ומחילת עוון.
הרב קוק מציע לאדם את פנימיות העולם, שם הכל טוב וישר, שם מבקש האדם את עצמיותו, את נשמתו הטובה והישרה. התשובה לא מחזירה למצב קודם אלא מרוממת למצבים חדשים. מעניקה לאדם אמונה וחזון בגודל, באמת וביופי שהוא יכול להגיע אליו ולהשפיע אותו בעולם. "ומדה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה, והיא התשובה הגמורה שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה" (פרק יד; א).